התחנות האחרונות

המשפט הגדול

ב- 04 במרץ 1955 הרשויות חידשו את המשפט נגד ברונו גרונינג. הם עשו הכל כדי למנוע ממנו להמשיך בפעילותו למען מבקשי העזרה.

לאחר שהאשימו אותו, הוא פנה לחברים ואמר:

"חברים יקרים, בימים אלו, העיתונות וכלי התקשורת יוצאים בפרסום מרעיש נגדי, שני אנשים ממינכן הגישו תביעה בה הם רוצים להאשים אותי ברשלנות עקב מותה של נערה בת 17 שנה שנפטרה בסוף 1949. הם טוענים כי הבטחתי לה החלמה והבעתי בפניה לא ללכת לרופאים. מסיבה זו הם מאשימים אותי במותה.

מי שמתבונן בזאת בהבנה, בתבונה ובבהירות או שומע, יבין מיד כי המטרה היא ברורה להביא בלבול לכל אלו המגיעים לקבל את ההחלמה, הם עושים הכל על מנת למנוע ממני להגיש עזרה לנזקקים.

ברור שהדברים שונים ממה שהם רוצים להציג! כולם יודעים כי מעולם לא הבטחתי לכם החלמה ושמעולם לא מנעתי מכם לפנות לאנשי הרפואה.

בשנת 1952 אפשרו לי לדבר חופשי. האם זה לא מעורר סימני שאלה לגבי מקרה הנערה קאופוס, שכבר בסוף 1949/1950 ניסו לפתוח במשפט נגדי ובשנת 1951-1952, למרות שהבאתי כבר אז את כל הממצאים - לא עשו עם זה דבר!

האם זה לא מוזר שרצו לפתוח מחדש במשפט נגדי, בדיוק באותו זמן ב- 22.11.1953 כאשר הקמנו את עמותת ברונו גרונינג! ומאז ינואר 1954 התערבה גם המשטרה.

ההכנה לקראת המשפט ערכה שנתיים. העדים שהתכוננו להעיד נגדי היו אלה שבזמנו עבדו יחד איתי והם: אויגן אנדלין ואוטו מקלבורג. במיוחד מקלבורג. הוא היה הראשון במשפט שהתלונן נגדי, ועשה הכול להזיק לי.

Iמקלבורג היה מעורב בכל נושא מות הנערה, שכבר אז הכעיס את גרונינג.

בנובמבר 1949 הנערה קאופוס רות חלתה במחלת ריאות קשה הנקראת TBC, בה נפגעו שני צידי הריאות. מקלבורג הזמין את האב עם בתו להגיע להרצאה של ברונו.

לברונו היה ברור בו במקום, שלא ניתן יהיה לעזור לרות, הוא הציע לה לפנות לרופא. מקלבורג ביקש מגרונינג להתערב. כך נפגש גרונינג עם הנערה רות פנים מול פנים. גרונינג אמר לאב בצורה ברורה שעליו לפנות איתה לרופא, הוא עשה זאת בתקווה שהנערה רות תגיע לרופא, היות והיא סירבה לראות כל רופא כי זמן רב לא חלה שום הטבה במצב בריאותה, האב הבטיח לדאוג שבתו תגיע לרופא.

ברונו שמע שוב מהנערה רות, רק בחודש מאי 1950, הוא נתבקש במכתב מהאב לבקר את בתו בבית המשפחה, מקלבורג לא העביר למר גרונינג מכתב בקשה זה, ובלי ידיעתו יזם פגישה בין השניים, מקלבורג הפעיל לחץ ודרש מגרונינג להגיע לפגישה.

מאוחר יותר הצהיר מקלבורג כי גרונינג הבטיח לנערה החלמה. למעשה מקלבורג היה זה שהבטיח כי ברונו יוכל להביא מרפא לבת והוא כבר יביא את גרונינג לכך שיעזור. מקלבורג ראה כאן רווח כלכלי אישי מהאב. זמן קצר לאחר הפגישה, נפרדו השניים.

האשמה הכבדה נגד ברונו היתה: "ברונו מנע מהנערה להגיע לרופא." האמת היא כי גרונינג כבר במפגש הראשון היפנה את הנערה לרופא, להיפך, הוא עודד את הנערה להאמין ברופא.

הנערה רות שסבלה רבות מכאבים ללא תוצאות חיוביות סירבה לקבל כל טיפול רפואי. ב-30 בדצמבר 1950 היא נפטרה ממחלתה.

מהמבט הרפואי מדווח דר' אוטו פרייהוף, על המקרה של רות.

"הנערה רות חלתה במחלה שהרופאים לא יכלו יותר לעזור לה, כל רופא יכול היה להתרשם כי קשה מאד להחלים מהמצב שהנערה רות היתה בו, להיפך, בכך שרות נעזרה גם בריפוי הרוחני, השפיע על הארכת חייה.

אני רוצה להבהיר כאן בשלוש נקודות.

• בהתאם לממצעים הרפואיים, מאז שיצרה קשר עם מר' גרונינג. הנערה רות האריכה את חייה, דווקא מהמקום ששם נעזרה בכוח המרפא

הפרדוקס של האשמה נגד ברונו גרונינג נמצא בכתבה שכתב יוסף הומאן .

אם בוחנים את המקרה מזווית ראיה שונה, מאחורי הקלעים נראית אמת בהירה וברורה.

ננסה לנתח את המקרה של רות בצורה שונה. נגיד כי הנערה החולה במחלת TBC, היתה כבר בתחילה התפרצות המחלה מגיעה לגרונינג והוא היה לאורך שנה עד שנה וחצי מנסה לעזור במחלה שנקראת ברפואה TBC לשלב הזה נקרא באות A.

רק אז פונה הנערה שנמצאת בין החיים והמוות לרופאים ולפרופסורים ונפטרת שם תחת הטיפולים שלהם, זה יקרא שלב B.

אז, היה המשפט דורש מהרופאים לבדוק היכן נמצאת האשמה.

אני פונה לכל העולם הגדול, לכל הרופאים והפרופסורים כל אנשי הרפואה למיניהם לכל אנשי הרפואה בכל העולם לעמוד מאחורי שלב B ולהגיד שאחרי שנה עד שנה וחצי היתה הנערה בשלב A ורק כאשר בשלב B כשהיא נטתה למות הגיעה לרפואה והרפואה היתה נאשמת ברשלנות כאשר למעשה לאורך כל תקופת המחלה הפציינטית לא הגיעה אליהם ורק לפני מותה התדפקה על דלתות הרפואה!! זה היה הרי אבסורד להאשים מישהו שלא היה לאורך כל תקופת המחלה בתמונה.

דווקא בשלבB הואשם ברונו גרונינג, כאשר היום כל אנשי הרפואה המודרנית ואולי יותר ממיליון אנשי רפואה ומדע עומדים מאחוריו והיו מזכים אותו מאשמה כבדה זו.

בסוף יולי 1957 בבית המשפט של מינכן ברונו גרונינג התבקש לשלם קנס כספי בגובה של 2000 מרק.

למרות שברגע הראשון הדבר נראה חיובי, אבל למעשה נאסר על גרונינג להמשיך להשפיע ובגלל גישה מוטעית של עורך הדין שלו, במקום להתמקד ברמה המקצועית, הוא הושפע ממה שהשלטונות אמרו ועשו. הערעור הבא נדחה לינואר 1958 במינכן.

פרידה מאגודת גרונינג

בינתיים באוקטובר 1957 התפתח דין ודברים בין גרונינג ומי שהיה אחראי על האגודה, הסוף היה שהדבר מאד הזיק לגרונינג.

הוטל על מר גרונינג לשלם קנס בסך 2000 מרק. מאחר והוא לא גבה כסף מהשפעתו לנזקקי העזרה למעשה לא היה לו כסף או רכוש, גרונינג ציפה כי את הקנס תשלם האגודה, אך דבר כזה לא קרה, ההחלטה היתה שבמידה והקנס לא ישולם, גרונינג יאלץ ללכת למאסר. מסיבה זו, נוצר פיצוץ וברונו התנתק מהאגודה.

ברונו הוציא מאמר באורך של 62 עמודים, על הנזק שהאגודה גרמה לו, ברונו מסביר זאת בקצרה:

אם אני משווה היום את מי שהיו אז חברי: ( מקלבורג, אנדרלין, שמידט והולצמן) מאלו האחרים שנמצאים היום על ידי, אני יכול לומר שאנשים שציינתי למעלה, הכפישו את שמם בכך שמטרתם היחידה היתה לעשות באמצעותי את הרווחים הכספיים שלהם, הם רימו והונו אותי. להבדיל בין אלו שהיום נמצאים בקרבתי. אלו הם החברים הטובים, שעובדים בשקט, וכשיש צורך עומדים לצדי.

כשנאשמתי במשפט, ציפיתי כי "חברים" אלו שציינתי יקחו אחריות למעני בבית המשפט, אבל דבר כזה לא קרה.

הם עשו הכל ליצור בלבול, במילים אחרות הם היו נגדי.

מתוך הידע המקצועי שרכשו היתה להם היכולת לתמוך בי, זו היתה חובתם, כי זו מטרת הגעתי לחיים הארציים.

כדי להחזיק ולחזק את החוגים היה צורך ברכב על-מנת להגיע לנזקקי העזרה, אבל לא היה ברשותי כלי רכב.

אף אחד מאותם "חברים" לא מצא לנכון להילחם למעני, לא היה להם האומץ לעמוד לצדי, אפילו אחד לא היה שם באמת עבורי. אלו היו אנשים קטנים, הם לא נתנו את מלוא התמיכה, שאוכל להילחם כנגד המשפט שנערך נגדי. הם לא היו שם כאשר העיתונות תקפה אותי, לא באו לחזק אותי נגד ההשמצות. הלכלוך ועלילת השווא שהטיחו בי, גרם להוצאת דיבה עלי. המטרה שלמענה הגעתי - לא עניינה אותם כלל.

באתי להחזיר ולהדריך את האדם לאמונה ולתת לכם את כוח החיים.

במקום לתמוך בי ולתת לי לעשות את מלאכתי בשקט ובשלווה, כלומר, לאפשר לי להעביר את מה שנתן לי האל למען האחרים, על זה אף אחד לא חשב, אף לא אחד מחברי או מאלו שרצו להיות חברי. עבורם זו היתה בושה - עבורי אכזבה גדולה.

• בסופו של דבר, אלו שהגיעו על-מנת להפיק רווחים כלכליים למען עצמם, התגלו לסביבה, כאנשים הנושאים את הרוע בקרבם.

• "חבריו" של גרונינג, מהאגודה הם אנשים חלשי אופי, קלי דעת, יותר מדי נוחים לעצמם, אינני רוצה להגיד "זדונים".

והתוצאה היא אותה תוצאה:

רבים מאנשי האגודה, לא עמדו בהבטחתם ובאמצעים שהם נקטו, הם רק גרמו לי נזק וזה לא שחרר אותי מכל הסיפור של המשפט.

כתוצאה מכך, שהאגודה לא יצגה את המטרה שלשמה היא הוקמה, היא גם התפרקה מהר מאוד. האגודה הוקמה בשנת 1958. האחראי בגרמניה היה מר איירך פלץ ובאוסטריה, אלכסנדר לאויי. האגודה לא ענתה על הצרכים שלמטרתם נתן גרונינג את הסכמתו להקמתה. השם גרונינג מעולם לא הוזכר בישיבות האגודה.

דו"ח מקורי של העיתונאות

המילה שלו היתה נס להחלמה

למרות כל המאבקים שהיו מסביב, גרונינג המשיך להביא מזור לנזקקי ההחלמה. ד"ר הורסט כותב באחד המאמרים שבעיתון "Neuen Blatt"- "הדף החדש" הכותרת היתה:

"המילה של גרונינג היא פלא מרפא."

"למחרת בבוקר נסעתי מהעיר האמלין לכיוון שפרינג. גם שם, הוקם חוג ידידי ברונו גרונינג. היתה שם רשימה שלמה של אנשים שקיבלו החלמה. גם כאן חוויתי את אשר חוויתי במקומות אחרים, כמו: בוינה שבאוסטריה, בפלוכינגן, האמייליאן, אוגוסבורג ועוד. אנשים דיווחו על ההחלמות שזכו לקבל. הם ציינו בפני את שמות הרופאים שטיפלו בהם, סיפרו על מצב בריאותם החדש, הודו על כך כי ברונו עזר להם לקבל את החלמתם בעזרת Heilstrom. אנשים הסכימו להרים את ידם ולהעיד כי אמת בדבריהם.

הגב' יוליה, בת 50 מהנובר, מספרת: "כבר כתינוקת סבלתי מהגבלה בתנועות רגלי ולכן נאלצתי להיעזר בקביים. הרופאים יכלו לעזור לי רק בשיכוך הכאבים.. כאשר שמעתי את הרצאתו של גרונינג, הרגשתי תגובה חזקה בגופי. הגב שלי, שהיה עקום ביותר, לפתע התיישר והחלמתי. מאז, לא היתה עוד נסיגה בהחלמה...

מר וילהלם מאמילאן מספר כי סבל מדלקת פרקים בכל הגוף, פצעי מוגלה ופריחה שהתפשטה על גופו. כאשר פגש את גרונינג החלים מכל הסימפטומים האלו.

קורט סירוויט מדווח: "את הסבל והכאב מדלקת הכבד, ניתן היה להשכיח רק עם מורפיום. אני מודה לברונו שעזר לי דרך הזרם המרפא להשתחרר."

רוברט טייש מדווח: "סבלתי מערכים גבוהים של סוכר, שינויים בא.ק.ג שגרמו לי חולשה, בעזרתו של גרונינג, השתחררתי משתי התופעות האלו, היום אני בריא.

היו שם אנשים מכל שכבות האוכלוסייה ומכל הגילאים, כולם דיווחו לי פחות או יותר אותו דבר, היו החלמות ממחלות נוירולוגיות, שיתוקים, כליות, אבנים במרה ובכליות, עד למחלות לב.

הייתי רוצה לשתף אתכם באחד המקרים שהרשימו אותי באופן מיוחד: "הגב' פריימוטיג סיפרה לכל הנוכחים בסביבה כי השתחררה מהצורך האנוכי שהיה טמון עמוק באישיותה ואחר-כך חשה שקט פנימי. מאז מערכות היחסים שלה עם אנשים השתנו לחלוטין.

בכל השיחות האלו שאנשים דיווחו על ההחלמות שזכו לקבל דרך גרונינג, שאלתי את עצמי שאלה אחת: "מניין הביא גרונינג את הכוחות האלו להחלמה?"

באחת הפעמים פגשתי את גרונינג והבעתי בפניו את שאלתי. הוא ענה לי: "אינני יכול וגם לא רוצה להכריח אף אחד לקבל את החלמתו. אם אחד האנשים חוסם את עצמו מהרצון להתחבר לזרם המרפא ומונע מהסדר האלוהי להשפיע עליו, אז גם אני לא מתערב. אנשים אלו אני רק מיידע, כי הרוע, הוא זה, שמונע מהם לחיות בבריאות של עצמם.

היתה לי עוד שאלה: "כל מטופל הוא שונה, לדוגמא: "נאמר אחד החולים הקשים, שהרופאים כבר לא נתנו לו תקווה, פונה לרופא, שבכל זאת עדיין מאמין ומוכן להיאבק למענו, האם אתה כן תוכל לעזור לו?"

ברונו גרונינג עונה בחיוב "כן" אומר זאת ללא כל היסוס ומוסיף: "אם המטופל מאמין והרופא מאמין ביחד איתו, אז הוא יכול לזכות להצלחה. ומדוע? האמונה המשותפת תהיה בלתי משוערת ובלתי צפויה. המטופל כתוצאה מכך מקבל כוחות חזקים במיוחד ובדרך כלל במצב זה מגיעה ההחלמה הרבה יותר מהר כי המטופל משתחרר מהספק, שלמעשה הוא זה שחסם את ההחלמה."

תהליך המשפט

בינואר 1958 כאשר הוגש ערעור לרעת ברונו גרונינג, היתה זו העירייה שהגישה את הערעור. לא רק שהעורך דין של גרונינג לא גילה אחריות וכל החומר שהוא הוגש היה רשלני ביותר, צורת ההגשה גרמה לגרונינג נזק גדול.

שלב נוסף של מגרעת וחיסרון שהיה במהלך הערעור היה הבאת העדים בצורה חד צדדית לטובת הרופאים.

כך נשמע פסק הדין:

שמונה חודשי מאסר בגלל הזנחה במותה של הנערה רות. וכן- 5000 מרק, בגלל עוון פלילי נגד המרפאים. פסק הדין הוא בעמידה בניסיון.

אני פרליין שנכחה בשני פסקי הדין מציינת: "עבור גרמניה זו בושה למה שקרה כאן."

ברונו גרונינג מסביר זאת כך: "נאשמתי היות והבאתי לאנשים רק טוב." ברונו התלונן שכל תקופת המשפט, אף אחד לא התעניין כיצד למעשה מתקיימת ההחלמה. אפילו עורך הדין שלו, לא התעניין. אם שאלה זו היתה עומדת על הפרק, היה יוצא לאור, כי אין שום קשר לרפואה ולהשפעה של גרונינג. כל המשפט היה מכוון מראש. גם במשפט השופט לא התעניין בשאלה העיקרית. היתה דעה מוקדמת על גרונינג והשופט לא היה מוכן לזוז ממנה, כהו זה.

דרכו של גרונינג מסתיימת בפריז

ב-ספטמבר 1958 נסע גרונינג עם אשתו השנייה יוסיטה Josette, הם התחתנו במאי 1955, נסעו לפריז שם גרונינג עבר בדיקה רפואית. הוא נבדק על ידי דר' גרובן, גרונינג עבר סדרת צילומי רנטגן.

הרופא איבחן סרטן מתקדם במעיים. דר' גרובן רצה מיד לנתח את גרונינג, אבל גרונינג דחה את הרעיון.

הוא חזר לגרמניה וחגג עם הידידים את חג המולד. ב- 4 לדצמבר הוא הקליט את הרצאתו האחרונה וביקש שבכל חג מולד, ישמיעו את פס הקול הזה. רק אז חזר עם אשתו לפריז. ב- 8 בדצמבר נותח מר גרונינג. הרופאים היו מזועזעים מהמצב הבריאותי שגרונינג הגיע לניתוח. המצב היה הרבה יותר גרוע, ממה שהם ראו בצילום הרנטגן. הרופאים לא המשיכו את הניתוח, והפצע נסגר.

יוסיטטה Josette אשתו כותבת על כך:

"הרופאים לא יכלו להבין כיצד ברונו יכול לנשום בצורה רגילה ושבדיקת הדם הראתה מצב שהוא בגדר הנורמה. לאור המצב שנגלה להם בשעת הניתוח, בדרך כלל אנשים שמגיעים במצב בריאותי כמו של גרונינג הם מרבים בהקאות ברגע שהם אוכלים דבר מה. במקרים קשים מסוג זה מגיעים עד רעב. כל התופעות האלו לא היו אצל גרונינג.

לתדהמת הרופאים, גרונינג התאושש מהר וחזר לגרמניה. שם הוא בילה את חג המולד. באמצע ינואר 1959 נפגש במשך שלושה ימים עם אחראי העמותה החדש, העביר לו במדויק את ההנחיות כיצד היה רוצה שהמפעל יראה ויתפתח. אחראי העמותה לא העלה על דעתו כי זו הפעם האחרונה שיראה את גרונינג.

בתאריך 21.01.59 חזר גרונינג בטיסה לפריז. בגלל מצבו לא ניתן היה באותו היום לנתח אותו. למחרת, בתאריך 22.01.1959 בשעה 09:00 בדיוק באותו הזמן שהתנהל נגד גרונינג המשפט במינכן, הוא נותח. סבל האדם עבר דרכו והיה עליו לשאת את כל מה שהיה. הוא לא יכול היה וגם אסור היה לו לעזור לעצמו.

כשגרונינג שכב במיטת חוליו, התחילו רעמים וברקים בכל פריז, אשתו מדווחת:

"בתאריך 22.01.1959, כשבעלי היה עדיין תחת ההרדמה, התחילו ברקים ורעמים בכל פריז, הברקים האירו את השמים כמו באור יום. לאחר מכן היה כזה חושך, שהיה צורך להדליק את האורות באמצע היום, כזה מז ג אוויר סוער לא זכרו בפריז.

כאשר גרונינג שכב על שולחן הניתוחים היו כל הערכים כמו חום, דופק, לחץ הדם בגדר הנורמה, הוא קם פעמים והתיישב על הכורסה.

בתאריך 25.01.59 איבד גרונינג את ההכרה. בתאריך 26.01.1956 בשעה 13:46 נפטר, הרופאים כתבו כי גרונינג נפטר מסרטן.

האם זה היה באמת סרטן? לאחר הניתוח השני אמר המנתח:

"הנזקים בגופו של גרונינג היו חמורים, כל האברים הפנימיים שלו נשרפו, אני לא מבין כיצד הוא המשיך לחיות, עבורי זו חידה."

שנים קודם לכן אמר גרונינג:

"כאשר ימנעו ממני להשפיע על האנשים, אני אשרף מבפנים."

ד"ר בילנגר עונה עוד בחודש דצמבר 1974 על אחד המכתבים:

"ברונו גרונינג היה אדם רחב לב, אדם משכמו ומעלה. המילים שלו היו עוצמתיות, עד היום אפשר להתפלא מכח הריפוי בזמן דיבורו."

ברונו גרונינג נקבר בדילנבורג.

בגלל מותו של גרונינג, מעולם לא הסתיים המשפט.

"רופא הפלאים מהרפורד" שהביא להמוני אנשים את החלמתם, נפטר בודד בבית חולים קטן בפריז. מדוע היה עליו למות? מדוע לא יכול היה לעזור לעצמו?

גרטה הויזלר כתבה ספר בשם: "לגלות את ההחלמה, זו האמת":

"ברונו גרונינג בתקופה הקצרה שהיה כאן על פני האדמה עשה רבות, הוא השפיע לטובה על האנשים. את הכישורים להביא מזור הוא קיבל כבר בעריסה בעודו תינוק. בכל מקום שאליו היה מגיע, התקיימו החלמות שלא ניתן לתת להן הסבר רציונאלי. בשנת 1949 התפרסם גרונינג לראשונה. זה קרה לאחר ההחלמות הגדולות שקרו בהרפורד. לאחר שלושה חודשים שבהם הביא לאנשים מזור, הוצא נגדו "איסור להביא מזור." רדפו אותו, הסיטו נגדו, עשו לו משפט עוול גדול ורצו להעניש ולשפוט אותו. מדוע? למי הוא עשה דבר רע? הוא רק עשה מעשים טובים לכל האנשים שבאו לקבל החלמה ועזרה. רצו להעניש אותו ללא אשמה! רצו לאסור עליו, את אשר אלוהים הטיל עליו וזה לעזור לאנשים!

במרירות רבה היה עליו לשאת את כל מה שעבר עליו בחייו וכל זאת תחת כאבים קשים, גופו נשרף מעוצמתHeilsrom שנאגר בגופו ללא יכולת להעביר זאת לאנשים. החוק של בני האדם רצה למנוע ממנו להביא מזור לאנושות. כשהכל היה שקר וכזב. הוא הואשם כמו פושע.

אף אחד מהחברים שלו, לא ידע מה באמת עובר עליו. הוא נשא הכל בשקט, כל מה שגרונינג עשה, לא היה בחינם! כך היה צריך לקרות ולא אחרת.

ובספרה כותבת הגב' הויזלר: "אני חי על-מנת שהאנשים ימשיכו לחיות" המילה "קורבן" אסור לנו בני האדם להיות שאננים וחסרי דאגה למילה זו. כשברונו נפטר בפריז, קשה לכתוב זאת, אבל זו היתה האמת.

היום אנו רואים כי לשיטתו של גרונינג ישנה השפעה עד עצם היום הזה, בכך שהחלמות רבות ממשיכות להתרחש.

גרונינג: "כאשר לא אהיה כאן כאדם על פני האדמה, זאת אומרת, כשאשאיר את גופי באדמה, האנושות תהיה כה רחוקה, שכל אחד יחווה את הריפוי של עצמו."