זמן ההכנה (1906-1948)

כאשר העיתונות התחילה לכתוב אודות "מרפא הפלאים" מהרפורד במאי 1949, דרך ארוכה כבר היתה מאחוריו, חווה התנסויות רבות עם הרבה מכשולים בדרכו.

ילדות ונעורים

ברונו גרונינג נולד בתאריך: 31.05.1906 בדנציג אוליב, הוא היה בן רביעי מתוך שבעה אחים ואחיות. הם נולדו להורים, אוגוסט ומרגרטה גרונינג. כבר בתחילת חייו הרגישו ההורים כי ברונו ילד שונה מכל יתר ילדיהם, מסופר על מקרה שקרה כאשר ברונו, בעודו בעריסה, האב נכנס הביתה כעוס ומרוגז, פתאום נשמע קול חזק מהחדר בו שכב הילד. כשההורים נרגעו חזר השקט לחדר של ברונו והוא שכב בשקט בעריסתו. האב נרגע. כמו הסיפור הזה ועוד דומים לו נהג ברונו להפתיע את הוריו ואחיו. מספרים כי במצבים אלו, האב הרגיש מאוד לא נוח. ככל שברונו גדל, כך נראה לו העולם מנוקר ומרוחק יותר. הוא הרגיש בודד מהסביבה בה גדל, פחד, נהג לברוח ולהיעלם ביער שליד בית הוריו. הוא הרגיש בטוח יותר בקרבת החיות, העצים הציפורים מאשר בקרבת בני האדם. היו מקרים שברונו נעלם לשעות ארוכות בין עצי היער הגבוהים.

"כאן ביער ברונו חווה את אלוהים בכל חיה, עץ צמח, ציפור, כשישב היה ומתבונן בטבע שסביבו, לזמן לא היה משמעות לגביו, היתה לו יכולת לראות דברים לעומק לעומת אחרים. גם החיות חשו ביטחון לידו ולא חששו להתקרב אליו."

גרונינג לא השתתף במשחקי הרחוב והמריבות בהם נהגו אחיו לקחת חלק, מסיבה זו נהגו הילדים להתנכל לו ולבסוף הוא נענש. עם הזמן הסביבה התחילה לגלות את התנהגותו המיוחדת, כאשר מאוחר יותר קראו לו "רופא הפלאים": החיות החולות שהיו סביבו ובני האדם הרגישו שכאשר ברונו נמצא לידן, הן זוכות להחלמה. האנשים נהגו להזמין אותו כאורח לבתיהם, באחת הפעמים בקשו מאימא של ברונו כי תביא את בנה הקטן למיטת החולה, האנשים קיבלו באהבה את נוכחותו של ברונו.

ברונו כותב בקורות חייו: כאשר הייתי מגיע לאנשים חולים והם היו נמצאים בסביבתי הם השתחררו מהעומסים שלהם, ילדים ומבוגרים כאחד הספיקה מילה אחת ממני ואז הפסיקו לריב ביניהם. חיות שהיו מוכרות כתוקפניות כלפי האדם, כאשר הם היו איתי, הן היו שונות לחלוטין. בית הורי היה בית מאד קפדני, הרבה מתח ומוזרות. מהר מאד חיפשתי את הפרטיות שלי, על-מנת להיות רחוק ככל האפשר מאי ההבנות בבית הורי.

שנות ההכנה

לאחר שגרונינג ביקר 5 שנים בבית ספר עממי, הוא למד להיות מוכר. לאחר שנתיים וחצי אביו דרש ממנו להפסיק ללמוד והעדיף שילמד מקצוע - בנין, האב עמד על כך כי בנו ימשיך לעבוד בעבודה שהוא עצמו עבד בה. ברונו נאות לבקשת אביו, אבל גם כאן הוא לא הצליח לסיים את לימודיו. שלושה חודשים לפני סיום לימודיו נסגר המפעל מחוסר תקציב. כך הוא המשיך לעסוק בעבודות מזדמנות. כשנתיים עבד כבנאי וגם במסגרייה, הוא עבד בדואר בהעברת מברקים. איגון ארטור שמידט כותב על תקופה זו:

"אנשים שגרונינג עבד איתם מדווחים: בכל עבודה שגרונינג בא במגע הדברים היו מסתדרים מאליהם - אם זה היה מכשיר רדיו, שעון, תיקון מנעולים, גרונינג אהב לתקן באופן מיוחד מכשירים טכניים. הוא העדיף עבודת כפיים, מאשר כל עבודה אחרת. הוא עשה את עבודתו בלי להניד עפעף, עבר בדרכים מכשילות על-מנת להרקיע לגבהים רוחניים של האמונה, הוא קיים את המשפט, אם אין אני לי מי לי!! אחד המעבידים דווח: "ברונו היה אחד העובדים המוכשרים והנאמנים שאי פעם עבדו אצלי."

גרונינג נישא בגיל 21. אישתו היתה רחוקה מדרך חייו ולא יכלה להבין אותו. היא רצתה שבעלה ינהל בית בורגני כמו יתר המשפחות וראתה ביעוד חייו משהו כמו "גחמני, קפריזה, תימהוני". שני בניו שנולדו בשנים 1931 ו-1939 נפטרו שניהם בגיל 9. למרות שאין ספור אנשים קיבלו דרכו את ההחלמה, אשתו גרטרוד גרונינג לא האמינה ביכולות של בעלה ושל הזרם המרפא Heilstrom. היא לא האמינה בו ונתנה את אמונתה ברופאים, אבל הרפואה לא יכלה לעזור לילדים. שני הבנים נפטרו בבתי החולים, הרלד נפטר ב-1939 בדנציג, גונטר ב-1949 בדילנבורג. עבור גרונינג היה זה הגורל הקשה ביותר בחייו, שנים ארוכות לאחר מכן, כאשר דיבר עליהם, עדיין זלגו לו דמעות.

במלחמת העולם השנייה הוא עבר למקום שנקרא "Wehrmacht שם התחילו החיכוכים, היות והוא סרב לירות באנשים, למרות הכל הוא נשלח לחזית. נפצע, נלקח בשבי ברוסיה וחזר לגרמניה המערבית ב-1945.

צביון חייו במלחמה היה לעזור לכל מי שהוא רק פגש. אפילו בחזית ניצל כל הזדמנות לעזור לממונים עליו וכן לאזרחים שחיו שם.

באחד הכפרים שברוסיה, שמע כי לאנשים אסור להגיע למחסני המזון, גרונינג פנה לממונים עליו ודרש מזון יותר טוב, הוא עזר לאנשים רעבים לקבל אוכל. לאורך כל תקופת המלחמה לא הרג אף חייל, אך לעומת זאת עזר בכל מקום שבו נמצא.

בדצמבר 1945 שוחרר גרונינג מהשבי, הגיע לדילנבורג, הקים לעצמו עסק חדש והביא את משפחתו לשם. כאשר גם בנו השני נפטר אחרי שאשתו סרבה בכל תוקף לקבל עזרה עבורו, התגרש ממנה. ברונו הרגיש מחויב לעצמו להעביר לאנשים את כח הריפוי. גרונינג אמר: "אני שייך לכל האנושות, לא רק לבודדים."

בתחילת שנת 1949 ,המשיך את דרכו למקום שנקרא :Huhrgebet, הורגבייט. בכך שאנשים דיווחו את ההחלמות שזכו לקבל דרכו, נמשכו אליו יותר ויותר אנשים. הוא נהג לעבור מבית לבית, לכל מקום ששם נזקקו לעזרתו, הוא התחיל את השפעתו בקטן, עד אשר ב-1949 הוזמן לאחת המשפחות בהרדפורד כדי לעזור לבנם להחלים.