כאשר הייתי בת 44, בתאריך 30.08.1976 עברתי שבץ מוחי, חצי גופי השמאלי היה משותק. במשך ששה שבועות הייתי מאושפזת, לאחר מכן, הועברתי לעוד ששה שבועות לבית חולים אחר. ידי ורגלי השמאלית היו משותקים, הרופא הודיע לי כי אאלץ ללמוד לחיות במצב זה, כי לא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו. כך חזרתי הביתה, בעלי נאלץ לסעוד אותי כמו: עזרה להגיע לשירותים, להביא אותי למיטה וכמובן בכל עבודות הבית. היות ואיבדתי את יכולת התפקוד שלי, לאכול נעזרתי בידי הימנית, לעמוד וללכת לבד כלל לא היה על מה לדבר. קיבלתי מסג' לחיזוק השרירים.
בחודש פברואר 1977 התחלתי להיעזר בקביים, את רגל שמאל נאלצתי לגרור, היות ונשענתי על רגלי הבריאה בלבד. ב-1978 השתפר מעט מצבי ויכולתי קצת לבשל, כאשר רציתי להסיר את מכסה הסיר, הופיעו לעיתים, התכווצויות ביד, הצלחתי לגהץ, אבל את רוב העבודה עשה בעלי.
ב-1981 קיבלתי תמיכה מפלסטיק עבור רגלי המשותקת, זה היה מהברך עד שורש כף הרגל. מאחר וכל פעם שהייתי מסובבת את רגל שמאל, איבדתי את השליטה על אותה הרגל. מסיבה זו נעזרתי בקב (קביים) אחד, ההליכה השתפרה, יכולתי לעלות מדרגות, אך לא יכולתי ללצאת מהבית.
לאורך כל התקופה המשיך בעלי לעשות את עבודות הבית, שמונה שנים הייתי במצב זה שתיארתי לכם. לאור מצבי הגופני, שקעתי בדיכאון. איבדתי את שמחת החיים ושמחת העשייה. כל היום ביליתי בלהקשיב לציוץ הציפורים וצפייה בטלוויזיה, לא לדבר על כך כי לא נאלצתי להיעזר בבעלי בלבוש הבגדים.
משנת 1985 סבלתי מנדודי שינה, שעות ארוכות ישבתי מול מקלט הטלויזיה, במטרה לקצר את הלילה הארוך ללא שינה. נמנעתי מליטול תרופות היות ופחדתי לפתח תלות בתרופות.
בתחילת אוקטובר 1989 הגעתי להתמוטטות עצבים והרגשתי כי מגיע סופי ולכן העדפתי להתאבד. הכינתי לעצמי מספיק כדורים, ואז לפתע, קרה הדבר הגדול בחיי, על השולחן היה מונח העיתון היומי, מבט עיני נתפס בהודעה אודות ברונו גרונינג וההחלמות בדרך הרוחנית. מיד התקשרתי לגב' הויזלר והיא מלאה אותי בתקווה, כבר לאחר שיחת הטלפון עמה השתפר מצבי וחיכיתי בקוצר רוח למפגש המבוא.
בתאריך: 11.10.1989 ,הגעתי למבוא.
כבר במפגש הראשון יכולתי להרגיש את זרם הריפוי Heilstrom: חשתי חום בכל גופי, הופיעו כאבי ראש חזקים בדיוק בצד שבו היה שטף הדם, בסיום המפגש הפסיקו כאבי הראש. הקפדתי להתכונן Eeinstellen מדי יום, בוקר וערב בשעה 09:00.
בתאריך: 09.09.1989 שמונה ימים לאחר המבוא חוויתי את ההחלמה שלי: שכבתי בנוחיות את שעת מנוחת הצהרים על הכורסה. התעוררתי בבהלה וקיבלתי את ההרגשה כי אני רצה. מסיבה זו קמתי עברתי את המטבח וירדתי במדרגות הבית ושם התחלתי ללכת ללא עזרה כלשהי. יכולתי לתפקד ולהפעיל את רגלי השמאלית, הרגל לא הסתובבה ותפקדה בהתאם לרצוני.
בקושי יכולתי להבין מה קורה איתי! גם שלוש אצבעות רגלי שהיו משותקות חזרו לתפקד! חזרתי לעצמי! לאחר שבעלי שב הביתה הוא היה ספקן אם ההחלמה תחזיק מעמד. ספק זה לא קיבלתי ולא התחברתי אליו.
ב-23.10.1989 צעדתי לראשונה בעיר, לאחר 13 שנים, חזרתי לנהל את משק הבית, הדיכאון נעלם ואני ממשיכה לבקר באופן קבוע בחוגים וגם בכנסים.
הגב' אנא עברה אירוע מוחי כתוצאה משטף דם גבוה, ברוב המקרים נשאר חצי מהגוף משותק, דבר שקרה גם לגב' אנה, היה שלב שחלה הטבה, אך בסופו של דבר, הגב' אנה סבלה משיתוק בחצי גופה השמאלי, ודבר זה מנע ממנה לנהל את משק הבית, לצאת מהבית והיא גם לשקוע לדיכאון.
בתאריך 29.08.1976 הופיעו לה כאבי ראש, הקאות והיא התמוטטה. לא יכלה להזיז את ידה ורגלה השמאלית.
האבחנה נקבעה בשעה שהגב' אנה הייתה מאושפזת בבית החולים. הומלץ כי תיעזר בקביים ובמשך הזמן גם קיבלה תמיכה מפלסטית לחיזוק הרגל. במשך הזמן, אנה שקעה בדיכאון עד כדי מחשבות על התאבדות. במצב זה היא הגיעה לחוג הידידים.
"דרך ארוכה" נגרם נזק במערכת העצביים, היכן ששרירי הידיים והרגלים היו חסומים דבר שגרם לשיתוק. הגב' טופלה מ-שנת 1989 אך לא ניתן היה לשנות את מצב שיתוק הידיים והרגלים.
בתאריך: 01.06.92 חזרה הגב' אנא לבדיקה רפואית ואושר כי השיתוק בידיה וברגליה נעלם, היכן שהרפואה הקונבנציונאלית לא יכלה לעזור לה.
שלוש עשרה שנים של סבל נעלמו, לאחר מספר ימים, מאז שהגב' אנה הצטרפה לחוג הידידים ושם זכתה לחוות את זרם הריפוי שהביא לה את החלמתה, במקום שהרפואה לא עזרה כבר.