ברונו גרונינג - המילים שלו מסלקות מחלות
Das Neue Blatt, מה- 9 במאי 1957, דווח על ידי ד"ר הורסט מאן.
דוח דוקומנטרי מתוך העיתון
יש להבהיר מלכתחילה: המאמר אינו עוסק בברונו גרונינג. Das Neue Blatt אינו מצטרף למקהלה של אלו המשבחים אותו כמרפא או מאשימים אותו כשרלטן. המשימה היא לחקור את ההחלמות שברונו גרונינג העניק – ולעשות זאת באופן ביקורתי וללא משוא פנים, מתוך מאמץ כן לגלות סוף-סוף את האמת. שכן כל סבלם של בני האדם ראויים לאמת הזאת.
Das Neue Blatt פותח פרק מרגש בתקופתנו. שכן אלו הן העובדות:
- במהלך למעלה מעשר שנים הצליח ברונו גרונינג להעניק החלמות הניתנות לאישוש. קשה לאמוד את מספרן. הן מסתכמות באלפים.
- איש זה הופיע בפני בית המשפט מספר פעמים עקב השיטה שלו. הם נאלצו לזכות אותו. הוא ממתין כעת בביטחון למשפט חדש ומאוד שנוי במחלוקת.
- אגודות גרונינג קיימות ברחבי גרמניה כולה. החברים בהן מתייחסים במלא הכבוד לאדם זה, שלא רק העניק להם החלמה אלא גם תמיכה רוחנית.
Das Neue Blatt שוחח עם אנשים אלו. בדקנו באופן ביקורתי את הצלחות ההחלמה. שאלנו רופאים ומדענים, דיברנו עם ברונו גרונינג באופן אישי. הוא סיפק לנו גישה לחומרים שלא היו זמינים לאיש בעבר מתוך רצונו החופשי
המקרה הבא התרחש ב- 27 בנובמבר 1953, בכפר קטן בשם אוסטנפלד – 14 ק"מ מזרחית להוסום. שרר מתח מדכא בחדר שבאכסניה של אותו כפר. המתח אחז את האנשים כמו בצבת ברזל. הם ישבו צפופים על גבי ספסלים ושורות של כיסאות. היו שם אולי מאה, ואולי מאה וחמישים איש.
הם הגיעו מאוסטנפלד ומהכפרים השכנים שבין רנדסבורג, שלזוויג, הוסום וקפלן. השמועה התפשטה במהירות, ברונו גרונינג הגיע! נאמר שהוא שוב העניק החלמות. אולי יעזור גם לי, או לאב הסובל מדלקת פרקים או לילד שהיה שברירי מאוד ושכל הרופאים הרימו ידיים כשהתבקשו לעזור לו - אלו היו בוודאי חלק מהמחשבות שחלפו בראשם של אלו שהתקבצו כאן הלילה.
האור העמום התקשה להתפשט על פני החדר. נראו כאן פנים במבע של ציפייה דרוכה ואמונה. בנוסף, נראו גם עיניים ספקניות של כמה סקרנים. הם לא ציפו שיקרה משהו מיוחד. הם רצו להיות נוכחים שם בכדי שיוכלו להשתתף בשיחות של ערבי החורף הארוכים של שנת 1954. בכפרים אלו לא התרחשו דברים מיוחדים. השיחות תמיד עסקו באותם נושאים, במזג האוויר, ביבול, בבקר ו- במחלות. שכן, כל אחד עלול לחלות – ואולי ברונו גרונינג יראה את הדרך החוצה.
מלמול הקולות נספג בתקרת החדר העמוס וחצה את ענן העשן. חלק מהנוכחים הצמידו ידיים כמו בתפילה. אחרים התבדחו כדי להפיג את המתח הפנימי. והיו גם כאלו שטיפלו בקרוביהם החולים.
רק בשורה האחרונה שרר שקט יוצא דופן. היה שם חולה אנוש שהובל פנימה על הידיים. הוא סבל כאבי תופת ולא היה מסוגל אפילו לשבת. הניחו עבורו שמיכות על גבי הרצפה כדי שיוכל לשכב. רבים הכירו אותו. הוא היה החקלאי, תייס פאש מנורבי. כולם היו מודעים לגורל האכזר שלו, ולכאבים שהפכו אותו לאסיר ואילצו אותו להיות מרותק למיטה במשך שבועות ארוכים.
לפתע פסק המלמול. ברונו גרונינג נכנס לאולם. הוא נראה קטן ממדים וגובהו הגיע ל- 170 ס"מ בלבד. הוא פסע בגופו השברירי בצעדים מהירים לעבר במה נמוכה. בגדיו היו סימן ההיכר שלו – אנשים הכירו אותם מתמונות. הדבר הבולט אצלו היה הראש המכוסה ברעמת תלתלים ועיניו הגדולות הנוצצות, שממש בערו מתוך פניו הרזים והחיוורים.
הכל היה שונה מכפי שציפו אלו שהגיעו לכאן מתוך סקרנות או חיפוש אחר סנסציות. “ידידי היקרים!” פנה גרונינג לקהל. קולו היה רך, מעט מלודי ונטול דרמה או רגש. הוא לא דיבר על החלמות ועל הנסים שהשיג. הוא גם לא שיבח את עצמו כמשיח שהגיע כדי להציל את האנושות המיואשת. גרונינג דיבר על אמונה ועל כוח. הוא השתמש במילים פשוטות כדי שכולם יוכלו להבין אותו ולהפנים את דבריו. הוא שיבץ בדבריו דוגמאות ודימויים, ערך השוואות, אבל לא השתמש בצבעים עזים כדי לתאר אירועים.
הנאום נמשך כשעה. אבל איש לא הביט בשעון. לאחר מכן הוא החל לפנות לבני אדם ספציפיים שישבו בקהל. “האם הרגשת משהו?” הוא שאל. התשובות היו שקטות, מהססות או שמחות וברורות. חלק מהאנשים החזיקו כדורים עשויים נייר אלומיניום. הכדורים נמסרו להם קודם לכן והם דווחו על תחושה מוזרה של חמימות. אחרים דווחו על רעידות או התכווצויות מכאיבות. והיו גם כאלו שרק הניעו את ראשיהם.
חלקם רצו לתאר את כל ההיסטוריה הרפואית שלהם. אבל האיש בחולצת המשי הכהה והעניבה הגדולה לא תמיד האזין להם בקשב. לעתים הוא אף קטע אותם, בפתאומיות: “אינני מרפא מחלות! מחלה היא אי-סדר. היכנסו לסדר והאל וההחלמה לא יבוששו להגיע. ספרו לנו על משהו טוב. הרגישו בנוח בפורום זה!”
ברונו גרונינג עבר משולחן לשולחן, מכיסא לכיסא. ואז הסתלק. קריאה שנשמעה מהשורה האחרונה עצרה אותו. “מר גרונינג, שכחת מישהו.” היה זה קולו של ראש העיר ומנהל המחוז בעירייה, אוושלאג, שקם כעת והצביע על תייס פאש, ששכב על הרצפה מאחוריו.
גרונינג התקרב לחולה, התכופף ארצה ושאל אותו שאלה שאותה הוא הפנה גם לאחרים: “האם הרגשת משהו במהלך המפגש?” האיש ששכב על הרצפה מחמת הכאבים שחש, הניד ראש. “כן" הוא אמר. “לפתע הרגשתי מאוד חם. רק מחצית רגלי השמאלית נשארה קרה כקרח. לאחר מכן חשתי עקצוצים ביד שמאל.” גרונינג הניד בראשו. לא יותר. לא תנועות, לא נחמות, לא רמיזות. לאחר מכן חצה את האולם בצעדים מהירים.
ואז מישהו בקהל צעק, “רבותיי, עלינו להודות למר גרונינג ולקום לכבודו!” רגלי הכיסאות חרקו, שולחנות הוזזו הצידה. ואז התרחש הבלתי ייאמן. תייס פאש קם על רגליו. הוא התרומם כמו כל האנשים הבריאים שבאולם. לפתע נראה היה שגם פניו משוחררים. הוא סירב לקבל עזרה משכניו. הוא רצה לעשות הכל בעצמו. והוא הצליח ללא כל קושי, ללא כל מאמץ וללא כל כאב.
הוא עמד זקוף והתבונן במבט צוחק ובהבעה של ניצחון כשהוא מפנה מבט אל אלו שסביבו. בהמשך הוא צעד בביטחון לכיוון הבר. “אדוני, תן לי ברנדי,” הוא דרש. הוא דיבר בקול צעקני כמעט, מלא שמחה ותקווה, “ברנדי, אדוני!”
נורבי, 18 באפריל 1957
מונח לפני תיק מלא במכתבי תודה לברונו גרונינג. הוא מכיל 58 דווחים רפואיים מבני אדם שכולם ראו באיש הזה מרפא ומושיע מהמחלות החמורות שלהם. הם באו ממחוז קטן, מאוסטנפלד ומכפרים שכנים. הדיווחים מתייחסים לתקופה שבין חורף 1953 ואביב 1954. הם נכתבו על ידי איכרים, עקרות בית, נהגים, בנאים, ובעלי מלאכה אחרים. הם מספרים גם על ההחלמות הנפלאות שקיבלו ילדים.
האינטלקט שבי אינו מאפשר לי להאמין במה שעיני קוראות. זה פשוט בלתי ייאמן. בני אדם מציינים את המחלות ומדווחים על פגמים בלב ובמחזור הדם, על שיגרון וורידים ברגלים, על פצעים פתוחים, כאבי ראש, פריחה על העור, קרישי דם, דלקות במפרקי הירך, השמנת יתר, שיתוק, בעיות עור, חוליות שבורות, תלונות על כיס המרה ושחפת. רשימה ארוכה ואכזרית של מחלות – וכולם קיבלו החלמה כפי הנראה הודות לברונו גרונינג.
אני מהסס. עיני נחות על השם תייס פאש, האיש שלפני כשלוש שנים קם לפתע פתאום על רגליו והרגיש שהוא בריא, אחרי שנכח בהרצאה של ברונו גרונינג. אני קורא, “מאז 1944 סבלתי במשך עשור משיגרון וכאבים עזים שהופיעו במהלך המלחמה במזרח פרוסיה. ניסיתי כמה רופאים, וגם מרפאים שאינם רופאים שנתנו לי תה עשבים, אבל כל אלו העניקו לי הקלה זמנית בלבד ולא החלמה. בסתיו האחרון הכאב החמיר עד כדי כך שלא יכולתי לנוע יותר. הרופא אבחן נזק בחוליות עמוד שדרה ודלקת בעצב עצם הירך. אחרי ארבעה שבועות שבהן הייתי מרותק למיטה ללא הועיל, קיבלתי החלטה להגיע לאוסטנפלד ב- 27 בנובמבר, היכן שברונו גרונינג שהה. שכבתי על הרצפה במשך שעתיים מאחר שלא יכולתי ללכת או לשבת. כשמר גרונינג נכנס לחדר הרגשתי מיד הקלה. וכשמר גרונינג סיים את ההרצאה שנשא בפני קהל של כ- 200 בני אדם, גם אני עמדתי על רגלי, בכוחות עצמי, ויצאתי מהחדר בלי עזרת מקל הליכה. באופן די פלאי הבראתי לגמרי ואני מסוגל לצאת לעבודה. תודותיי הכנות למר גרונינג, שבזכותו קיבלתי מחדש בריאות מלאה. תייס פאש, נורבי.”
מה קרה לאיש הזה בהמשך? האם ההחלמה הספונטנית הזאת אכן החזיקה מעמד? האם הייתה זו החלמה נסית או שמא מקור הכאב פשוט נדם מעוצמת הרגע, והאמונה שניצתה לפתע עקב נוכחותו של ברונו גרונינג, ולאחר מכן חזר המצב לקדמותו או אף החמיר?
שעות ספורות לאחר מכן, ישבתי בחדר אורחים בבקתה בנורבי, פנים אל פנים עם גרונינג. אדם רענן ועליז, שגילו בסביבות 40 או 50. הוא חזר זה עתה ברכבת ובאופניים מהוסום, שם סיים ללמוד נהיגה.
הוא מדבר בכנות. האמירה הראשונה שלו כבר משיבה לשאלה שהכנתי מראש ושאין בה יותר צורך: האם ההחלמה נמשכה לאורך זמן. “אני מודה למר גרונינג מקרב לב. רק הודות לו אני נהנה שוב מעבודתי ומבריאותי.”
לתייס פאש יש כל הסיבות לכך. כששב לספר על תקופת הסבל הממושכת הבנתי עד כמה המחלה שלו הייתה רצינית. הוא לא הותיר אף אבן במקומה אחרי ההתמוטטות הראשונה שלו במהלך המלחמה. אבל השיגרון רק החריף. עמוד השדרה שלו התעקם. "באותו זמן לא ראיתי את האור שבקצה המנהרה.”
תייס פאש ציין, “נאלצתי לסבול יותר מדי נסיגות כואבות במצבי. כשציינו בפני את שמו של ברונו גרונינג ידעתי והרגשתי שרק הוא יהיה מסוגל להציל אותי! האמנתי בכך בזמן שנשאו אותי על זרועות לתוך המכונית כדי להגיע לאוסטנפלד, ובזמן שדיכאתי את כאביי.”
"האם הלכת שוב לראות רופא?” שאלתי את האיכר השזוף שבינתיים התרגל לעבוד במלוא המרץ. תייס פאש החל לצחוק. “למה לי לעשות זאת?” שאל אותי. “אני מרגיש בריא לגמרי בריא!”
בכל זאת פניתי מאוחר יותר לרופא שטיפל בו באמצעות זריקות במשך תקופה ממושכת, ושאלתי את אותה השאלה. “נכון מאוד,” הוא השיב. “מר פאש היה חולה. בין היתר הוא סבל מכאבים בעצבים. כדי להחלים הוא היה זקוק לתמריץ חזק ביותר. ייתכן שהוא קיבל אותו מגרונינג.”
סקרנותי התעוררה. האם מדובר במקרה יוצא דופן, הצלחה בודדת? יצאתי לפגוש חולים אחרים – והופתעתי מחדש. אדווח על כך בשבוע הבא.