טרברהוף – המונים צובאים על רוזנהיים
בספטמבר 1949, התאספו סביב גרונינג מידי יום קרוב ל- 30,000 מבקשי עזרה
אחרי שהסתיימה החקירה בהיידלברג , ברונו גרונינג עבר לדרום גרמניה באוגוסט 1949. הוא רצה להתרחק מהסערה שנוצרה סביבו ומצא מקום מתאים באחוזה פרטית ליד רוזנהיים. מקום הימצאו נשמר בסוד במשך זמן מה. אבל מרגע שהעיתונות דיווחה שהוא הגיע לבוואריה החלו ההמונים להגיע אליו.
כ- 30,000 איש זרמו מידי יום ל"טרברהוף" שברוזנהיים. העיתונות, הרדיו ותוכניות החדשות השבועיות דיווחו על האירועים. הופק אפילו סרט תחת הכותרת "גרונינג", שתיעד את האירועים המתרחשים סביבו.
מראות תנ"כיים
במהלך השבוע השני של חודש ספטמבר, העיתון זייטונגסבליץ הוציא לאור מהדורה מיוחדת שבה דיווח: “בינתיים למעלה מ- 10,000 בני אדם התקבצו בחום הלוהט במשך שעות, בהמתנה לרגע שבו גרונינג יופיע על המרפסת כדי לדבר אל ההמונים, ויקרין אנרגיה מרפאה. ההמונים עמדו שם בצפיפות רבה בכדי לזכות במלוא התועלת של "קרני הריפוי" שלו. כבר ניכרה תחילת ההשפעה שלו על החולים הקשים ביותר שישבו בכיסאות גלגלים, ואלו שעמדו בצד. אנשים עיוורים-למחצה החלו שוב לראות, אלו שסבלו קודם לכן מנכויות נעמדו על רגליהם, והמשותקים החלו להניע את גפיהם הנוקשים. מאות בני אדם דיווחו על תחושות מוגברות של כאב בחלקי הגוף שהיו נגועים במחלה. הם דיווחו על עקצוצים דוקרים ומשיכות, על הרגשה בלתי נתפסת של "קלות הקיום" או על כאבי ראש שנעלמו לפתע פתאום.
לא רק ב"טרברהוף" ניתן היה לצפות במראות תנ"כיים. לכל מקום שגרונינג הגיע - מיד הקיפו אותו אינספור של חולים. אניטה הוהנה תיארה את הסיטואציה שהתרחשה סביב גרונינג בספרה מרפאים רוחניים בימינו. מרגע שגרונינג הודיע על מועד הגעתו החלה עלייה לרגל. מראות כגון אלו שתיאר העיתונאי רודולף שפיץ, בעקבות הביקור של גרונינג במינכן בספטמבר 1949, היו טיפוסיים:
"ב- 7 בערב עמדו אלפי בני אדם בזוננשטראסה (רחוב השמש). ב- 10:30 בערב הם עדיין היו שם. במהלך חמש שנות המלחמה חוויתי לא מעט חוויות, אבל כל אלו אינן משתוות בעוצמתן לאותן ארבע שעות שבהן ישבתי מול ברונו גרונינג וחוויתי תהלוכה מזעזעת של סבל ומסכנות. נדחקו סביבו חולי אפילפסיה, עיוורים, פסחים הנשענים על קביים. אמהות הושיטו לו את ילדיהן הנכים שנישאו על זרועותיהן. בקרב הקהל היו גם מחוסרי הכרה, נשמעו קולות צעקה ובכי, קריאות נואשות לעזרה, תחינות, משאלות ואנחות".
אנשי הממשל מכירים במוניטין שלו
אניטה הוהנה מצטטת בספרה את העיתונאי רודולף שפיץ: “חולים על גבי אלונקות, פסחים, המוני בני אדם נצפו על ידי עיתונאי נוסף ממינכן, ד"ר קורט טרמפלר, שגם הוא הגיע ל"טרברהוף" שברוזנהיים, שם התגורר גרונינג. טרמפלר הגיע לשם ככתב של השבועון מונצ'נר אלגמיינה – הוא היה עיתונאי שקול, שתיעד רק מה שראה ושמע באופן ישיר. “אנחנו שומעים קול עולה מהמרפסת, אבל אין זה קולו של גרונינג. אנו ממהרים לכיוון החלון. שם אנו רואים את פיצר, נשיא כוחות המשטרה של מינכן, והוא עומד שם ומדבר אל ההמון שהתאסף במקום. הוא מדווח לכולם שדלקת עצב הירך – סיאטיקה – שפקדה אותו במשך שנים, החלה להשתפר בנוכחותו של גרונינג. פיצר בוודאי אינו טיפוס הנתון לדמיונות רגשניים, והוא מעיד על מה שחווה באופן אישי. הוא פשוט עמד שם והכריז שהוא מכיר ביכולותיו של גרונינג. אחריו הופיע האגן, פוליטיקאי מתנועת CSU, ויצא בהכרזות דומות".
באופן כללי רשויות בוואריה נטו לתמוך ולצדד בברונו גרונינג. היומון מינצ'נר מרקור דיווח ב- 7 בספטמבר 1949, תחת הכותרת "הכרה במוניטין של גרונינג", כך: “השר והנשיא ד"ר אהארד מציין במסיבת עיתונאים ביום שני, שפעילות יוצאת דופן כמו זו של ברונו גרונינג ראויה לכל מאמץ שיידרש כדי למנוע את דעיכתה, העלולה לקרות עקב פרוצדורות רשמיות. מבחינתו אין כל קושי ממשי להעניק לגרונינג אישור לפעול בבוואריה.
במקביל, משרד הפנים של בוואריה העביר הודעה לעיתונות, שבדיקה ראשונית של פעילויותיו המרפאות של גרונינג מעלה את המסקנה שניתן להחשיב את פעילויותיו כמעשה חופשי של אהבה, וככאלו אין הן נזקקות לאישור לפי חוק המרפאים שאינם רופאים.
מגינוי לתיעוד רפואי של החלמות
ההתרגשות סביב גרונינג בטרברהוף הייתה גדולה. אנשי עסקים רבים רצו לעשות הון על חשבון היכולות שלו. הם הזיקו למוניטין ולמעמד שלו. מאוחר יותר זה גרם לרשויות להתרחק ממנו. כשהמצב נעשה בלתי נסבל גרונינג העתיק את מקום עבודתו להרי בוואריה. הוא רצה לבחון כמה הצעות לבניית מרכזי החלמה. מטרתו הייתה להקים מקומות מאובזרים שיאפשרו לטפל במבקשי העזרה באופן מסודר ומאורגן. הרופאים יעסקו בבדיקות לפני ולאחר ההחלמה, בהתאם למודל הידלברג, ויתעדו את ההחלמות שהתרחשו.
