המשפט הגדול (1957-1955)

כתב אישום בגין הריגה מתוך רשלנות וזיכוי הכולל איסור מוחלט לעסוק בריפוי.

ב- 4 במרץ 1955 הגיש התובע הכללי כתב אישום נגד ברונו גרונינג. זו הייתה פעם נוספת שבה הוא הואשם בהפרת חוק המרפאים שאינם רופאים. לכך צורף כתב אישום נוסף ובו הוא הואשם בהריגה מתוך רשלנות.

גרונינג הכחיש מכל וכל שהבטיח לרפא ושאסר על קבלת טיפול רפואי קונבנציונלי.

אחרי שהוא זומן למשפט, ברונו גרונינג פנה לידידיו, “ידידי היקרים! בימים האחרונים הדיווחים בעיתונות וברדיו הם די מוטים נגדי, ומשרד התובע הכללי של מינכן הכין נגדי כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות. מציגים אותי כמי שבסוף שנת 1949 הבטיח לרפא צעירה בת שבע-עשרה ושמנעתי בעדה לבקר בסנטוריום ולקבל טיפול מרופא. הטענה היא שאני אחראי למותה של צעירה זאת. כל מי שקרא או שמע את הדיווחים הללו והנו במחשבה צלולה, מסוגל לזהות מיד מה מטרתם. הם שואפים ליצור בלבול בקרב ידידי ולמנוע מאלו המחפשים עזרה לנצל את הידע שאני מפיץ ואת מאמצינו. הם משתמשים בכל האמצעים הקיימים בכדי לבלום את פעילותי,את פעילותה של אגודת גרונינג ואף את פעילויותיכם. העובדות מראות כמובן שהדברים שונים לחלוטין מהתמונה שהם מציגים! ידידי, אין צורך לחזור ולהסביר כאן את העניין. אתם הרי יודעים שאינני מחלק הבטחות לרפא, ושמעולם לא ייעצתי לאיש לא לקבל טיפול רפואי.”

פתיחה מחדש של החקירה באיחור יוצא דופן

גרוניג ממשיך לדווח לידידיו, “זוכיתי מכל אשמה ב- 1952. האין זה מפליא ש'משפט קופוס', שהתעורר בסוף 1949 ותחילת 1950, לא אוזכר כלל בפסק הדין של 1952-1951? זאת למרות שכל המסמכים היו מוכנים ומונחים לפני בית המשפט. האין זה מפתיע שהגשת כתב אישום חדש נגדי התרחשה בדיוק באותה עת שבה פורסם ברבים, ב- 22 בנובמבר 1953 במורנאו, שאגודת גרונינג נוסדה? האמת היא שמאז ינואר 1954 נחקרו רבים מבין המנחים וידידי האגודה ונוהל אחריהם מעקב משטרתי.”

עדי ההגנה נדחו בעוד שעדי התביעה התקבלו בברכה

ההכנות להליכים המשפטיים נמשכו שנים. הסנגוריה של ברונו גרונינג הוגבלה במידה ניכרת. למעשה כל העדים שיכלו לתת עדות לטובתו נדחו, בעוד שעדי התביעה התקבלו בברכה. ביניהם יש לציין שניים מבין השותפים לשעבר של גרונינג, יוגן אנדרלין ואוטו מקלבורג. מקלבורג במיוחד – שהואשם יחד עם גרונינג במשפט הראשון – פנה עורף לגרונינג באופן בוטה. הוא עשה כל שביכולתו להזיק לו. בעניין גרימת מוות ברשלנות הוא מילא תפקיד חשוב במיוחד. הדבר היה קשור לסיטואציה שהתרחשה בתקופה בה מילא תפקיד של "מנהל " של גרונינג.

המשפט המניפולטיבי של רות קוהפוס

בנובמבר 1949, הגיע אמיל קוהפוס, פקיד בבנק ספרקאס, להרצאה של גרונינג עם בתו רות בת השבע עשרה, שסבלה מ TB (שחפת) בשתי הריאות. גרונינג מיד זיהה שמצבה חמור עד כדי כך שאי אפשר יהיה לרפא אותה ואף אמר זאת לרופא שנכח במקום. למרות זאת מקלבורג לחץ עליו מאוד ודרש ממנו לקבל לידיו את המקרה. לפיכך לאחר ההרצאה התקיימה פגישה פנים אל פנים בין ברונו גרונינג לבין רות קוהפוס. גרונינג האיץ בצעירה להיות אמיצה, וייעץ לאב לארגן שמומחה רפואי יבצע בדיקה מקפת של הילדה תוך תשעה ימים. כלומר, הוא רצה שהצעירה תחזור לקבל פיקוח רפואי – למרות שהצעירה עצמה כבר סירבה לקיים קשר כלשהו עם הרופאים. האב הבטיח לשקול את הדבר.

התכתובת שהתנהלה לאחר מכן טופלה על ידי מקלבורג ללא ידיעתו של ברונו גבונינג. הפעם הבאה שגרונינג שמע על רות קוהפוס הייתה בחודש מאי 1950. בינתיים האב שיגר מכתבי תחנונים לגרונינג בהם ביקש שיבקר אצלם. מקלבורג מעולם לא העביר מכתבים אלו לגרונינג ומרצונו הוא ומבלי ליידע את גרונינג, הסכים להיפגש עם מר קוהפוס. זמן קצר בלבד לפני מועד הפגישה המיועדת, מקלבורג יידע את גרונינג בעניין זה ואילץ אותו להתלוות אליו לפגישה.

מאוחר יותר, מקלבורג ציין שברונו גרונינג הבטיח לרפא את הצעירה. למעשה, היה זה מקלבורג עצמו שהרגיע את האב והבטיח שישכנע את גרונינג לרפא את בתו. מקלבורג ראה בפקיד הבנק מקור אפשרי להכנסה שאותה שאף לקבל, וכדי להשיג את הרווח הכספי הוא נזקק לשיתוף הפעולה של גרונינג. זמן קצר לאחר הביקור נפרדו דרכיהם של גרונינג ומקלבורג.

נגד גרונינג הוגש דוח חמור ונכתב בו שהוא אסר על רות קוהפוס להמשיך בטיפול רפואי. אך העובדות היו שונות בתכלית, ואפילו עדי התביעה אישרו שעוד בפגישה הראשונה עם הצעירה הוא שלח אותה לראות רופא. כמו כן בראיון ששודר ברדיו בסתיו 1949 גרונינג פנה למאזינים בזו הלשון, "עליכם להמשיך בבדיקות רפואיות עד הסוף". הוא מעולם לא חדל לייעץ למחפשי העזרה לבטוח ברופאים שלהם.

לאחר שחוותה סוגי תרפיה שונים בלתי מוצלחים שהסבו לה כאב רב, רות קוהפוס סירבה לקבל טיפולים נוספים. היא נפטרה כתוצאה מהמחלה ב- 30 בדצמבר 1950.

מומחים ברפואה מאשרים שאין תקווה להחלמה

ד"ר אוטו פרייהופר פיזר את הערפל כשהופיע כעד מומחה ומסר הודעה לגבי נסיבות המקרה של רות קוהפוס, “לאחר התבוננות שקולה במקרה זה, אפילו אדם לא מקצועי היה מגיע בוודאי למסקנה – כפי שאכן נאמר על ידי רשויות הבריאות בסקינגן – שלאור ה'מצב החמור כל כך' שממצאי הרופאים הגדירו אותו כ'מסכן חיים' או 'קריטי', כל אדם סביר היה רואה שאין סיכוי להחלמה. בדיוק כמו שכל בר-דעת וכל רופא שיש ברשותו אמצעים רפואיים, מהחדישים ביותר - ושאינו מתפתה לזלזל בכוחות הטבע – היו בוודאי מסכימים עם עדותו של המומחה, פרופ' לידטין ממינכן, דהיינו - "אי אפשר לומר שלפני 5 בנובמבר 1949 היה סיכוי כלשהו להחלמה. לדעתי, מאוד מפתיע שהחולה החזיקה מעמד עד 30 בדצמבר 1950, וייתכן מאוד שהשפעתו של גרונינג היא שגרמה בפועל להארכת חייה. לסיכום עדותי ברצוני לומר שלא ניתן להצדיק את הטענות שהיו כביכול 'סיכויים להחלמה' ו'שניתן היה להאריך את חייה של החולה קוהפוס אילו מר גרונינג לא היה מתקרב אליה'.”

הפרדוקס של התביעה שהוגשה נגד ברונו גרונינג בנוגע לגרימת מוות ברשלנות, הומחש בכתביו של ג'וזף הוהמן, מנהל תיכן לשעבר. להלן מה שכתב בשנת 1956: האמת נמצאת מאחורי הקלעים כשמתקרבים לאירוע מהכיוון הנגדי. הבה נבדקו את העניין במקרה של קוהפוס. נניח שהצעירה, חולת השחפת, הגיעה בתחילה אל מר גרונינג, כשהיא בשלבים הראשונים של המחלה, והוא השקיע שנה וחצי בניסיון לטפל בצעירה אך ללא הצלחה. נכנה זאת שלב א'. לאחר מכן הצעירה מבקרת פרופסורים לרפואה ורופאים, כשהיא נחשבת לאדם גוסס, ולבסוף היא אכן מתה בתהליך הריפוי. זהו שלב ב'. המשפט מתחיל. רופאים מוזמנים כעדים מומחים. עליהם לקבוע מיהו האדם החף מפשע. הייתי מהמר על החולצה שלי לגבי העובדה שכל רופא ופרופסור, כל פקולטה לרפואה, כל העולם המעורב ברפואה היו תומכים בחפות שבשלב ב' ומעירים, 'הנה דוגמה נפלאה לחפות, שכן איך אפשר לטעון שאנחנו אחראים ל'שיבוש' שנגרם על ידי אחר במהלך תקופת טיפול שנמשכה שנה וחצי? הרי זה מגוחך ובלתי הגיוני! וזה בדיוק המצב – שלב ב' – שבו גרונינג מצא את עצמו. סביר לפיכך לצפות לכך שבתי ספר מודרניים לרפואה, ומיליוני מדענים יתמכו בו ויהיו נחושים להוכיח את חפותו.“

פסק דין לא מוצלח  

בסוף יולי 1957 התקבלה החלטה על ידי חבר המושבעים של בית משפט מחוזי במינכן שלפיה יש לזכות את ברונו גרונינג בסעיף האישום בהריגה מתוך רשלנות. ובאשר להאשמה על הפרת הוראות החוק למרפאים שאינם רופאים – יש להטיל על גרונינג קנס של 2,000 מארקים גרמניים.

למרות שנוצר רושם בתחילה שההחלטה הינה חיובית, גרונינג לא יכול היה להסכים איתה. פירוש הדבר היה איסור סופי להמשיך בפעילותו. עקב טעות בשיקוליו של הסנגור שלו, שהעריך את ההחלטה כחיובית יותר בהשוואה להערכתו של גרונינג עצמו, היה זה התובע הכללי ולא הוא (הסנגור) שהגיש בקשה לערער על פסק הדין. השימוע השני התקיים באמצע חודש ינואר 1958, גם כן במינכן.