סובלנות כלפי הרמאים

ברונו גרונינג מעניק לכל אדם הזדמנות להשתנות

תשלומים בכפייה – העוזרים מגלים את פרצופם האמתי

פעמים רבות פנו אנשים לגרונינג כשהם מבטיחים לתמוך בו. אצל רבים מהם היה זה תירוץ בגדר תירוץ בלבד. למעשה הם שאפו לעשות רווח על חשבונו. ברונו גרונינג נחשב בעיניהם כפיתוי שקשה לעמוד בו. לעתים, כשלא השיגו מה שרצו, או כשגרונינג הרחיק עצמו מהם, הם עשו ניסיון להגיש נגדו תביעה משפטית ולכפות עליו לשלם להם כסף.

לדוגמה, במרץ 1949, החליטו הגב' הולצמן ובעלה לקבל את ברונו גרונינג כאורח בביתם בהרפורד .כאות הוקרה על כך שריפא את בנם. כשהתברר לה שאי אפשר לעשות כסף על חשבונו של ברונו גרונינג, היא הגישה נגדו תביעה בבית המשפט לתעשייה. היא חישבה את כמות הזמן שהשקיעה בהתנדבות ודרשה ממנו תשלום למפרע לפי מספר השעות הללו. על פי פסק הדין, נאלץ ברונו גרונינג לשלם לה סכומי כסף חודשיים עד יום מותו. וזה איננו המקרה היחיד. מרבית העוזרים שהיו לברונו גרונינג בעבר חשפו את פרצופם האמתי באופן זה או אחר.

"אנו זקוקים גם לאנשים מסוג שכזה בכדי להבין מהו יצור אנוש"

מדוע איפשר ברונו גרונינג לעוזרים מסוג זה להתקרב אליו עד כדי כך? מדוע לא נמנע מלכתחילה להתחבר עם רודפי בצע כאלו? בהרצאה שנשא ב – 31 באוגוסט 1950 הוא נגע בסוגיה ואמר, “בני אדם לא זנחו את הרצון לעשות כסף על חשבון איש קטן זה, בעל היידע והיכולות. הם סברו שגילו מכרה זהב. יכול להיות שהייתה להם הזדמנות לעשות כסף אבל תודה לאל שהם לא הצליחו לנצל את ההזדמנות. אנו זקוקים גם לאנשים מסוג כזה בכדי לעמוד על קנקנם של בני האדם, להבין שהאדם מסוגל לדרוך על גוויות מבלי לשאול האם החולה קיבל עזרה או לא. קיימים בני אדם המסוגלים לדרוך על הגוויות ולהתבונן בשוויון נפש בחולה השוכב לידם. אנשים אלו מעולם לא שאלו; הם ניסו כל דבר כדי להתקרב אלי. ידוע לי שפה ושם מתעוררת שאלה כזו, 'המממ, אם הוא יודע כל-כך הרבה מדוע הוא לא עלה על זה, כנראה שהוא לא יודע כלום...' את התשובה לשאלה, האם אני יודע משהו ומהו טווח הידיעות שלי, תגלו בוודאי באופן הדרגתי. אבל זה חייב להיות. חלק זה היה חסר בתוכנית העבודה - לסלול דרך חופשית לפני כולכם".

"… אזי, כולנו יודעים מי הם"

גרטה הויזלר (2007-1922), שקיבלה החלמה, עזרה לברונו גרונינג שנים רבות, וייסדה את "חוג ידידי ברונו גרונינג", מתארת בספרה הנה האמת אודות ברונו גרונינג את המקרה הבא, “באחת הפעמים כשעמדתי להיפרד מברונו, איחלתי לו כל טוב ואמרתי, 'מר גרונינג, אני מקווה שכעת אתה מסוגל לעבוד בשקט וכבר לא פונים אליך עובדים לא ישרים'. להפתעתי הרבה הוא השיב לי, 'לגמרי לא נכון, זה חייב להיות!' אני לא הבנתי זאת, אבל הוא הסביר לי מדוע הוא היה חייב לוותר ולהסכים לסבול זאת. בהמשך הוא גילה לי סוד גדול, 'אני יודע מה נושא כל אדם בחובו. אבל אילו אמרתי, 'הוא שקרן; הוא גנב', איש לא היה מאמין לי. מה עלי לעשות? אני חייב למשוך את האנשים הללו ולקרב אותם אלי, כדי ללמד אותם את הטוב, לדחוק בהם לשנות את דרכם, ואף לתת להם הזדמנות לשקר, לרמות ולגנוב. אם כך יעשו, למרות מה שלמדו, אזי כולם יוכלו להיווכח מי הם באמת. לכן אני מאפשר להם להתקרב אלי מאוד ואינני פחדן או מוג לב. כשזה קורה אני נלחם.”

דרכים חדשות ומבוי סתום

מרוויחים על חשבון ברונו גרונינג

מנהל שמינה עצמו לטפל בגרונינג העניק לעצמו זכויות מיוחדות.

מתוך הכרת תודה על החלמת אשתו, החל איש העסקים אוטו מקלבורג מוונגרוגה, לתמוך בברונו גרונינג ואף הציג תוכניות קונקרטיות להקמת מרכזי ריפוי. ברונו גרונינג הלך על זה ומקלבורג הפך ל"מנהל" שלו.

בסוף דצמבר 1949 יצאו שניהם לוונגרוג. גרונינג הופיע שם בכנסים שארגן מקלבורג והצליח לגרום להחלמות מרובות. הוא נתן אמון מלא באיש זה. ב- 8 בינואר 1950 בוונגרוג, גרונינג הכריז שהוא מפריד בידיו של מקלבורג את כל תכניות העבודה העתידיות שלו.

"מר גרונינג נתן הסכמתו לתוכנית של מר מקלברג והתחייב להיות זמין בכל עת כדי להשיג יעד זה, כלומר, להעניק למקלבורג את כל התמיכה הנחוצה ולעשות כל מה שביכולתו בנוגע לייסוד האגודה, בנוגע לאגודה עצמה ובכל הנוגע לפעילויותיה המתוכננות, ולעשות כל מה שיכול לשרת את היעדים שצוינו לעיל. מר גרונינג מתחייב לא לספק תמיכה כזו לאחרים או לקבוצות אחרות. הוא יוביל את הפעילויות שלו רק במסגרת הארגון ורק בתיאום מלא עם מר מקלבורג.”

כבר בינואר ייסד מקלבורג את האגודה לבדיקת שיטות הריפוי של גרונינג. הוא מינה עצמו למנכ"ל האגודה ומשך שכר חודשי של 1,000 מארקים גרמניים. ברונו גרונינג לא קיבל שכר כלשהו. היה ברור שמקלבורג אינו עומד בדיבורו. הוא ראה בגרונינג מכרה זהב, ו תיאר אותו באופן מעליב "כסוס הטוב ביותר באורווה שלי". הוא כלל לא התייחס לחולי ואת גרונינג הוא הצמיד אליו באמצעות חוזה. "מרפא הפלאים"לאלץ לבצע כל מה שמקלבורג דרש.

רק ביוני 1950 הצליח גרונינג להשתחרר ממקלבורג, והלה נשבע שבתמורה לכך הוא ינקום בגרונינג. “אני אשפיל אותו ואהפוך אותו לאפס; אשבור כל עצם בגופו".

מרפא המקבל הצעות להרצות

מיד לאחר מכן גרונינג עבד כמה חודשים עם מרפא טבעי בשם יוגן אנדרלין במינכן. הלה קיבל החלמה בטרברהוף והציע לגרונינג הזדמנות לשאת הרצאות בפרקטיקה שלו. אבל גם אנגרלין התברר כרודף בצע המעוניין ביתרון עסקי. הוא לא ראה חשיבות בהענקת עזרה, אלא שאף לעשות כסף על חשבון "תופעת גרונינג". לקראת סוף השנה גרונינג נפרד ממנו וכך הסתיימה שותפות נוספת שנמשכה בין השנים 1952 ו-1953 – ונכשלה מאותן סיבות.

מרפא קרייריסט

לאחר כל זאת גרונינג נהג לשאת הרצאות באכסניית וויקרשיים שבגרייפלפינג. העיתונאי ד"ר קורט טרמפלר לקח אותו תחת חסותו וארגן עבורו מפגשים. הוא הכיר את גרונינג מאז סתיו 1949. הוא נשלח ל"טרברהוף" כדי להפיק דוח עבור עיתון ממינכן, ובאופן בלתי צפוי חווה החלמה של בעיה ברגלו. כאות הוקרה על כך הוא כתב את הספר המפנה הגדול, וגם לקח על עצמו לטפל במקרה של גרונינג מול הרשויות. בדומה למה שהתרחש קודם לכן, כשגרונינג עבד עם אנדרלין, ההרצאות של גרונינג משכו קהל רב גם הפעם. התרחשו במהלכן החלמות מופלאות. אבל גם השותפות עם טרמפלר לא שרדה זמן רב. יום אחד טרמפלר הבין שהוא הספיק ללמוד די הצורך מגרונינג, נפרד ממנו והקים עסק משלו כמרפא.

טרברהוף – המונים צובאים על רוזנהיים

בספטמבר 1949, התאספו סביב גרונינג מידי יום קרוב ל- 30,000 מבקשי עזרה

אחרי שהסתיימה החקירה בהיידלברג , ברונו גרונינג עבר לדרום גרמניה באוגוסט 1949. הוא רצה להתרחק מהסערה שנוצרה סביבו ומצא מקום מתאים באחוזה פרטית ליד רוזנהיים. מקום הימצאו נשמר בסוד במשך זמן מה. אבל מרגע שהעיתונות דיווחה שהוא הגיע לבוואריה החלו ההמונים להגיע אליו.

כ- 30,000 איש זרמו מידי יום ל"טרברהוף" שברוזנהיים. העיתונות, הרדיו ותוכניות החדשות השבועיות דיווחו על האירועים. הופק אפילו סרט תחת הכותרת "גרונינג", שתיעד את האירועים המתרחשים סביבו.

מראות תנ"כיים

במהלך השבוע השני של חודש ספטמבר, העיתון זייטונגסבליץ הוציא לאור מהדורה מיוחדת שבה דיווח: “בינתיים למעלה מ- 10,000 בני אדם התקבצו בחום הלוהט במשך שעות, בהמתנה לרגע שבו גרונינג יופיע על המרפסת כדי לדבר אל ההמונים, ויקרין אנרגיה מרפאה. ההמונים עמדו שם בצפיפות רבה בכדי לזכות במלוא התועלת של "קרני הריפוי" שלו. כבר ניכרה תחילת ההשפעה שלו על החולים הקשים ביותר שישבו בכיסאות גלגלים, ואלו שעמדו בצד. אנשים עיוורים-למחצה החלו שוב לראות, אלו שסבלו קודם לכן מנכויות נעמדו על רגליהם, והמשותקים החלו להניע את גפיהם הנוקשים. מאות בני אדם דיווחו על תחושות מוגברות של כאב בחלקי הגוף שהיו נגועים במחלה. הם דיווחו על עקצוצים דוקרים ומשיכות, על הרגשה בלתי נתפסת של "קלות הקיום" או על כאבי ראש שנעלמו לפתע פתאום.

לא רק ב"טרברהוף" ניתן היה לצפות במראות תנ"כיים. לכל מקום שגרונינג הגיע - מיד הקיפו אותו אינספור של חולים. אניטה הוהנה תיארה את הסיטואציה שהתרחשה סביב גרונינג בספרה מרפאים רוחניים בימינו. מרגע שגרונינג הודיע על מועד הגעתו החלה עלייה לרגל. מראות כגון אלו שתיאר העיתונאי רודולף שפיץ, בעקבות הביקור של גרונינג במינכן בספטמבר 1949, היו טיפוסיים:

"ב- 7 בערב עמדו אלפי בני אדם בזוננשטראסה (רחוב השמש). ב- 10:30 בערב הם עדיין היו שם. במהלך חמש שנות המלחמה חוויתי לא מעט חוויות, אבל כל אלו אינן משתוות בעוצמתן לאותן ארבע שעות שבהן ישבתי מול ברונו גרונינג וחוויתי תהלוכה מזעזעת של סבל ומסכנות. נדחקו סביבו חולי אפילפסיה, עיוורים, פסחים הנשענים על קביים. אמהות הושיטו לו את ילדיהן הנכים שנישאו על זרועותיהן. בקרב הקהל היו גם מחוסרי הכרה, נשמעו קולות צעקה ובכי, קריאות נואשות לעזרה, תחינות, משאלות ואנחות".

אנשי הממשל מכירים במוניטין שלו

אניטה הוהנה מצטטת בספרה את העיתונאי רודולף שפיץ: “חולים על גבי אלונקות, פסחים, המוני בני אדם נצפו על ידי עיתונאי נוסף ממינכן, ד"ר קורט טרמפלר, שגם הוא הגיע ל"טרברהוף" שברוזנהיים, שם התגורר גרונינג. טרמפלר הגיע לשם ככתב של השבועון מונצ'נר אלגמיינה – הוא היה עיתונאי שקול, שתיעד רק מה שראה ושמע באופן ישיר. “אנחנו שומעים קול עולה מהמרפסת, אבל אין זה קולו של גרונינג. אנו ממהרים לכיוון החלון. שם אנו רואים את פיצר, נשיא כוחות המשטרה של מינכן, והוא עומד שם ומדבר אל ההמון שהתאסף במקום. הוא מדווח לכולם שדלקת עצב הירך – סיאטיקה – שפקדה אותו במשך שנים, החלה להשתפר בנוכחותו של גרונינג. פיצר בוודאי אינו טיפוס הנתון לדמיונות רגשניים, והוא מעיד על מה שחווה באופן אישי. הוא פשוט עמד שם והכריז שהוא מכיר ביכולותיו של גרונינג. אחריו הופיע האגן, פוליטיקאי מתנועת CSU, ויצא בהכרזות דומות".

באופן כללי רשויות בוואריה נטו לתמוך ולצדד בברונו גרונינג. היומון מינצ'נר מרקור דיווח ב- 7 בספטמבר 1949, תחת הכותרת "הכרה במוניטין של גרונינג", כך: “השר והנשיא ד"ר אהארד מציין במסיבת עיתונאים ביום שני, שפעילות יוצאת דופן כמו זו של ברונו גרונינג ראויה לכל מאמץ שיידרש כדי למנוע את דעיכתה, העלולה לקרות עקב פרוצדורות רשמיות. מבחינתו אין כל קושי ממשי להעניק לגרונינג אישור לפעול בבוואריה.

במקביל, משרד הפנים של בוואריה העביר הודעה לעיתונות, שבדיקה ראשונית של פעילויותיו המרפאות של גרונינג מעלה את המסקנה שניתן להחשיב את פעילויותיו כמעשה חופשי של אהבה, וככאלו אין הן נזקקות לאישור לפי חוק המרפאים שאינם רופאים.

מגינוי לתיעוד רפואי של החלמות

ההתרגשות סביב גרונינג בטרברהוף הייתה גדולה. אנשי עסקים רבים רצו לעשות הון על חשבון היכולות שלו. הם הזיקו למוניטין ולמעמד שלו. מאוחר יותר זה גרם לרשויות להתרחק ממנו. כשהמצב נעשה בלתי נסבל גרונינג העתיק את מקום עבודתו להרי בוואריה. הוא רצה לבחון כמה הצעות לבניית מרכזי החלמה. מטרתו הייתה להקים מקומות מאובזרים שיאפשרו לטפל במבקשי העזרה באופן מסודר ומאורגן. הרופאים יעסקו בבדיקות לפני ולאחר ההחלמה, בהתאם למודל הידלברג, ויתעדו את ההחלמות שהתרחשו.

תופעת גרונינג והמדע

חקירה רפואית בהיידלברג מבטיחה תעודה בכתב

באותה התקופה בהרפורד, מומחים לרפואה שנהגו לפרסם מאמרים בכתב-העת רביו, החלו ללמוד על הצלחות הריפוי של גרונינג. הפרופסור, ד"ר ה. ג. פישר, פסיכולוג ממרבורג, נסע להרפורד בלוויית צוות מיוחד של עיתונאים. הם ערכו שם ראיונות עם אנשים שקיבלו החלמה. הוא נדהם. להפתעתו הרבה היה עליו לאשר שה"שיטה" של גרונינג היא אכן סיפור הצלחה. בעקבות זאת החליט כתב העת רביו, לסייע בהשגת הסבר מדעי ל"תופעת גרונינג". הוחלט שנחוץ לחקור את "שיטת הריפוי" של "רופא הפלאים" בקליניקה האוניברסיטאית של היילדברג.

ברונו גרונינג הסכים לקבל את הרעיון של פישר מאחר שהובטחה לו הערכת מומחה חיובית אם תוצאות הבדיקה יעלו היטב. גרונינג קיווה שנמצאה דרך לעבוד באופן חופשי.

החלמה לעיני הרופאים - “ברונו גרונינג איננו שרלטן"

הבדיקות החלו ב- 27 ביולי. הנבדקים שברונו היה אמור להציג באמצעותם את כישוריו, נבחרו מבין 80,000 חולים שביקשו את עזרתו. בנוסף להם היו גם כמה חולים מקליניקה לודולף קרהל בהיידלברג. כולם עברו בדיקות יסודיות ונקבעו אבחונים מדויקים לגביהם. לאחר מכן הם הגיעו אל גרונינג שהשתמש ב"שיטה" שלו. לאורך כל המפגש הזה היו נוכחים רופאים. הם היו עדים לעובדה שחלק מהמחלות נעלמו באורח ספונטני לחלוטין. לאחר מכן גם הבדיקות בקליניקה אישרו את ההחלמות. אפילו מחלות חשוכות מרפא כגון ankylosing spondylitis נעלמו כלא היו.

בדוח שפורסם לאחר מכן בכתב העת רביו ציין ד"ר פישר בנימה אוהדת, שברונו גרונינג אינו שרלטן אלא רופא של הנפש בעל כישורים טבעיים. הוא ניסה להסביר את "תופעת גרונינג" מנקודת המבט שלו, אך לא השתדל ממש לעזור לו.

גרונינג אוסר קיומה של ספסרות

את התעודה הסופית לעסוק בריפוי היו אמורים להנפיק לגרונינג לאחר הערכת כל תוצאות הבדיקה המדעית. הובטח לו שהדרך תהיה פתוחה בפניו ושהוא יוכל לפעול בחופשית מעתה ואילך. בינתיים, ד"ר פרופסור פישר ופרופסור ווייצאקר (האחראי הראשי על כל התרגיל) הציעו לברונו גרונינג את ההצעה הבאה: “הם מעוניינים להקים מרכזי ריפוי שבהם הוא יוכל לעבוד, לצדם של הרופאים. יחד עם זאת, הניהול ובחירת החולים יהיו באחריותם של הרופאים בלבד.”

התגובה של ברונו גרונינג להצעה לא איחרה לבא, “התנאים הכספיים שהובאו לידיעתי בנוגע להצעה הזאת לא מקובלים עלי. באופן טבעי התעוררו מספר דיונים בנוגע לכך, גם עם אלו שרצו לממן את המפעל הזה. לא יכולתי להביע הסכמה להצעה של ד"ר פישר ודחיתי את ההצעות משום שראשית, אין לי גרוש על הנשמה ולכן אינני יכול לקבל על עצמי מחויבות כספית שאין ביכולתי למלא. שנית, מעולם לא שקלתי לעשות עסק מכל המפעל הזה. לכן ההצעה הזאת נראתה לי בלתי אפשרית. חוץ מזה רציתי לעסוק רק במה שרלבנטי לייעוד שלי; לעזור למבקשי העזרה, וכפועל יוצא מכך, להעמיד את עצמי לרשותם של רופאים כגון פסיכותרפיסטים, ובשום אופן לא לעשות עסק מכל המפעל הזה".

העדר התעודה הרשמית ועימות פוטנציאלי עם החוק

התנגדותו של ברונו גרונינג לעסקה גרמה לכך שהפרופסורים איבדו בו כל עניין. התעודה שהובטחה לו מעולם לא הונפקה. במקום שיתאפשר לו להמשיך לפעול בחופשיות, נערמו מכשולים חדשים בדרכו. כתוצאה מהמחקר המדעי שבוצע, ההתייחסות ל"שיטת הריפוי" שלו הייתה מלווה במונחים כמו, "טיפול", “חולה" וכן הלאה. בהתאם לכך, ההערכה של התוצאות נכתבה בשפה שהציגה את שיטתו כפרקטיקה רפואית לכל דבר. כתוצאה מכך העימות עם "חוק המרפאים שאינם רופאים" היה בלתי נמנע.

1949 – באור הזרקורים

פועלו של ברונו גרונינג בהרפורד

אלפי חולים ומבקשי עזרה צובאים על גרונינג

דיטר הולצמן בן התשע שכב זה זמן רב מרותק למיטתו, הוא סבל מניוון שרירים במצב מתקדם, אף אחד מהרופאים ומהפרופסורים שנקראו להתייעצות לא הצליח לעזור לו. לאחר שברונו בא לבקרו והתעניין בילד, שב הילד ללכת בפתאומיות. המהנדס, מר הולצמן, שהיה נרגש ביותר עקב ההחלמה הפתאומית והמהירה של בנו, ביקש מברונו גרונינג להישאר בביתו. לדבריו, הוא רצה להזמין מספר חולים נוסף בכדי ש"רופא הפלאים" יעזור גם להם.

ברונו גרונינג נאות לקבל את ההזמנה, ומיום ליום הגיעו יותר ויותר מחפשי עזרה. עוד ועוד בני אדם שמעו על ההחלמות ובאו לפגוש את גרונינג. לא עבר זמן רב ושמו נישא בפי כל. העיתונות דווחה על "רופא הפלאים", ובאזור הבריטי היה ברונו לשיחת היום. אלפי בני אדם זרמו לווילהלם-פלאץ, והמוני בני אדם צבאו על הבית.

מנפרד לוטגנהורסט מהיומון מרקורי של מינכן כתב לעיתון ב- 24 ביוני 1949: “בהגיעי להרפורד בשעה 10:30 בבוקר, ראיתי לפני כאלף בני אדם עומדים לפני הבית בן הקומתיים שבווילהלם-פלאץ. הייתה זו תמונה של סבל בל יתואר. אינספור של בני אדם בכיסאות גלגלים, אחרים נישאו על ידיהם של קרובים. עיוורים, חרשים ואילמים, אמהות עם ילדים מוגבלים מנטלית ופיזית, נשים זקנות וגברים צעירים – כולם התקהלו יחד ונאנחו. כמאה מכוניות, משאיות ואוטובוסים חנו סביב הכיכר וכולם הגיעו מכל קצווי הארץ.”

שיתוק, כיבים, עיוורון: “מר גרונינג הביט בי, וכעת אני בריאה לגמרי"

מנפרד לוטגנהורסט ממשיך לתאר: “האם את מאמינה שתקבלי החלמה?” שאלתי אחת מהחולות. היא הנהנה בראשה. מישהו מהקהל אמר לי, 'היית חייב להיות כאן אתמול. ברונו גרונינג לא היה כאן, אבל בוירזן שבחבל הריין, וכאן, בכיכר, חמישה נכים נעמדו על רגליהם והלכו הביתה בריאים ושלמים. ריפוי מרחוק – החצר, זה מה שריפא אותם'. שאר החולים אישרו מה שנאמר.

המשכתי לעבור בין ההמונים ותיעדתי לעצמי את סיפוריהם המדהימים. אלו בלבד יכולים למלא ספר שלם. כשהדלקתי לעצמי סיגריה, פנה אלי צעיר שעמד לידי ואמר, 'בבקשה, תמכור לי סיגריה אחת!'. הוא היה לבוש במדים ונראה כמו פדוי-שבי שחזר מרוסיה. נתתי לו סיגריה. הוא הדליק אותה ואמר בנימה נרגשת, 'תביט עלי, אני מסוגל לעשות הכל בכוחות עצמי.' הוא הניע את זרועו הימנית, את אצבעותיו, וגם את רגלו הימנית. 'האם ברונו ריפא גם אותך?' שאלתי. 'כן,' הוא השיב, 'הצד הימני שלי נעשה משותק כשהייתי ברוסיה. ברונו גרונינג הביט בי וכעת אני לגמרי בריא. עדיין אינני מסוגל לקלוט זאת'. הוא המשיך להניף את גפיו בשמחה רבה.

המשכתי הלאה ונתקלתי בקבוצה שעמדה סביב אישה בעלת שיער שיבה, בת 40 שנה לערך. 'כמובן', שמעתי את האישה אומרת, 'ברונו גרונינג ריפא אותי. היו לי כיבים ענקיים בבטן וירדתי מאוד במשקל. לא הצלחתי להירדם בלילות בגלל הכאב. היינו שנים-עשר איש וגרונינג. הוא התבונן בי והיה נדמה לי שהכיבים בבטן נשרו כמו אבנים על הקרקע. מאז אין לי כל תחושה של כאב. העליתי במשקל וצילומי הרנטגן שהתבקשתי לעשות, מראים באופן חד משמעי שהכיבים נעלמו. ניגשתי לוועדה הרפואית לביקורת. אני יכולה לספר לך שהם פשוט נדהמו!' האישה המשיכה לספר, 'אבל זה עוד לא הכל. בשבוע שעבר הגיע לכיכר אדם עיוור. הוא המתין כאן מספר ימים ומספר לילות ברצף. מאחר שאני תמיד נמצאת כאן, שמתי לב אליו. חמלתי עליו והזמנתי אותו לארוחה ביתית. 'לא', הוא סירב להזמנה, ואמר, 'אסור לי לפספס את הרגע שבו ברונו גרונינג יופיע כאן'. קניתי לו כמה לחמניות ואמרתי לו שאני מתכוונת לוודא שמישהו ייקח אותו לתחנת הרכבת. 'אין לי צורך בעזרה. אוכל ללכת לתחנה בכוחות עצמי'. בהמשך ראיתי במו עייני מה שקרה. ברונו גרונינג הגיע והצעיר צעק בקול, 'אני שוב מסוגל לראות!' האמת היא שמה שהסתיר את הראייה הוסר מעיניו. הוא תיאר לי איזה תיק אני נושאת והוסיף, 'שם נוסעת מכונית והנה מספר הרישוי שלה'. הוא גם הצליח להגיע לתחנת הרכבת בכוחות עצמו. כל מי שהיה נוכח במקום וראה זאת פרץ בבכי מרוב שמחה.

הרשות העירונית וקהילת הרופאים אוסרים עליו להמשיך לעסוק בריפוי

לא עבר זמן, והרשויות החלו לשים לב למה שמתרחש. הוקמה ועדת חקירה שאסרה על ברונו גרונינג להמשיך בריפוי. מבין האויבים המוצהרים שלו אפשר לציין כמה רופאים בעלי השפעה. הם עשו כל מה שניתן בכדי למנוע ממנו לפעול ודרשו לבדוק באופן מדעי את יכולות הריפוי שלו. מתוך הצהרותיהם של הרופאים בעלי ההשפעה, שהיו מעורבים במתרחש ניתן להבין מה הייתה הסיבה האמתית לאיסור שהוטל על גרונינג. “גרונינג יכול להוכיח מה שהוא רוצה; אבל לא יקבל אישור לעסוק בריפוי". "כל קישור בין הרופאים לבין גרונינג הוא עלבון למקצוע הרפואה.” בסוף יוני נכפה עליו לעזוב סופית את הרפורד. כל המאמצים להשיג אישור עבורו כדי שיוכל להמשיך לרפא, עלו בתוהו.

קריירה וציוני דרך מכריעים בחייו

הכנה לפעילויות עתידיות

התמחויות שנכפו עליו וננטשו

לאחר 5 שנות לימוד בבית ספר החל ברונו גרונינג להתמחות בעסקים. שנתיים וחצי מאוחר יותר היה עליו לוותר על כך, עקב הלחץ שהפעיל עליו אביו , שהיה מנהל עבודה בתחום הבנייה ורצה שבנו ילמד מקצוע. הוא החל ללמוד נגרות אבל גם את ההתמחות הזו הוא לא סיים. בעיות כלכליות מנעו ממנו להמשיך בהתמחות באותה תקופה - שלושה חודשים לפני סיום ההתמחות נאלצה החברה שבה עבד לסגור את העסק עקב העדר הזמנות. לאחר מכן הוא התפרנס מעבודות מזדמנות. אגון ארתור שמידט כתב על התקופה ההיא כך:

"הוא נחל הצלחה בכל עבודה שניסה"

"חבריו לעבודה אמרו לי שעליהם לציין עובדה מדהימה לפיה, ברונו גרונינג היה מסוגל לבצע כל עבודה, בין אם מדובר בתיקון שעונים ומקלטי רדיו, או עבודות מסגרות. הוא הצליח במיוחד בעבודות הדורשות מיומנות טכנית. כמו כן, מעולם לא נרתע מעבודות קשות הדורשות מאמץ פיזי רב. גם כפועל בנמל הוא עבד כמו שצריך. הוא לא הסתיר את העובדה שכל זה עלה בידו הודות לדרך שבה בחר, שאפשרה לו לרדת למעמקים רק כדי שאחר כך יגיע לגבהים. כפי שאומר פתגם סיני עתיק, “כל מי שמעולם לא שהה בביצה, לא יוכל להיות קדוש.” ישנם די הרבה דיווחים של מכרים מאז תחילת דרכו, אחד מהם הגיע אלי לאחרונה. מחבר הדוח מספר בפשטות ובלי הסתייגויות, 'לאחר שנה של עבודה במחיצתו, הוא התגלה כחבר הטוב ביותר, האדם הישר ביותר שפגשתי אי-פעם,' וסיפר שיש לו זיכרונות נעימים ביותר ממנו.

נישואין ואסונות משפחתיים

גרונינג נישא בגיל 21. אשתו לא הבינה אותו. היא ביקשה להגביל אותו ולייעד לו תפקיד של איש משפחה מכובד. ביעוד חייו היא ראתה משהו "גחמני". שני בניו שנולדו בשנים 1931 ו-1939 נפטרו בגיל 9. למרות שאין ספור אנשים קיבלו באמצעותו החלמה, אשתו גרטרוד גרונינג לא האמינה ביכולות הריפוי של בעלה. היא סירבה להפקיד את ילדיהם בידיו, והעדיפה לשאול בעצת הרופאים. אבל הרפואה הקונבנציונלית לא הייתה מסוגלת לסייע להם. שני הבנים נפטרו בבית חולים – הרלד ב- 1940 בגדנסק, וגינתר ב- 1949 בדילנבורג. זו הייתה מכה קשה עבור ברונו גרונינג. כעבור שנים, כשדיבר על בניו, עמדו דמעות בעיניו.

השנים שבין שתי מלחמות העולם היו תקופה שהכינה את ברונו גרונינג לפעילותו העתידית. היה הכרחי שיחווה את האירועים המרים הללו בכדי שילמד להעריך ולהבין רגשות וצרכים עמוקים של בני אדם בכל מצבי החיים.

עזרה במקום ירי – בחזית וכשבוי מלחמה

ברונו גרונינג גויס לצבא ב- 1943 – בתקופת מלחמת העולם השנייה. בהיותו שם התעוררו חילוקי דעות וסכסוכים בינו לבין מפקדיו. עקב סירובו לירות בבני אדם. איימו עליו שיועמד למשפט צבאי. בסופו של דבר לא הייתה ברירה והוא נשלח לחזית. הוא נפצע, נפל בשבי הרוסי וחזר למערב גרמניה ב-1945 כפליט.

במהלך המלחמה חווה ברונו גרונינג רצון עז לסייע לכולם. זה ניכר במיוחד באופן התנהגותו. אפילו בחזית הוא ניצל כל הזדמנות לסייע לחברי הגדוד ולאוכלוסייה האזרחית.

באחד הכפרים ברוסייה הצליח ברונו לדאוג לכך שאנשים שעמדו לגווע ברעב יקבלו רשות להיכנס למחסני המזון של הצבא. כאסיר, הוא נאבק כדי שיתר האסירים יזכו לקבל ביגוד, מזון ומקלט טובים יותר. רבים מאלו שסבלו מבעיות של בצקת הנובעות מרעב זכו להחלמות הודות לגרונינג. בתוך כל זוועות המלחמה ברונו מעולם לא הרג איש, אלא עזר לאינספור בני אדם.

פירוק הנישואין והתמסרות לאנושות

בדצמבר 1945 שוחרר גרונינג מהשבי. כשהגיע לדילנבורג, הוא פתח דף חדש בחייו והביא לשם את משפחתו. כאשר גם בנו השני נפטר ואשתו ניסתה למנוע בעדו לעסוק בפעילויות צדקה, הוא החליט להיפרד ממנה. הוא חש מחויבות אישית לאפשר לזרם המרפא - Heilstrom - שעמד לרשותו, להגיע אל בני האדם. וכך אמר: “אינני שייך לבני אדם אינדיבידואלים, אני שייך לאנושות כולה".

בתחילת 1949 הובילה אותו דרכו אל מחוז הרוהר. שמו של ברונו גרונינג התפרסם ברבים בעקבות דיווחים על חולים שקיבלו החלמה. הוא נהג לעבור מבית לבית, במקומות בהם נזקקו לעזרתו והיכן שהחולים ביקשו את עזרתו. הוא המשיך לפעול בחוגים קטנים, עד שבמרץ 1949 קיבל הזמנה ממהנדס בהרפורד לבוא לבקר את בנו.

ילדות ונעורים

היכו אותו, לעגו לו, לא הבינו אותו - קיבלו אותו כילד שונה משאר הילדים.

הוא ברח אל חיק הטבע, כשהוא נמלט מסביבתו המייסרת: “כאן אני חווה את אלוהים"

ברונו גרונינג, שנולד ב- 30 במאי, 1906 בדנציג-אוליבה, היה הרביעי מבין שבעת הילדים של אוגוסט ומרגרתה גרונינג. תוך זמן קצר הוריו הבחינו ביכולות החריגות של בנם. לדוגמה, בעלי חיים הנחשבים כביישנים, כגון ארנבות וצבאים, ניגשו אליו באופן ספונטני, בלי להסס ובלי לפחד, רק כדי שילטף אותן.

כשברונו גרונינג גדל והפך לנער, הסביבה התכחשה לו עוד יותר. גרונינג תיאר שהוריו הפליאו בו את מכותיהם מדי פעם, עד שהופיעו על גופו סימנים שחורים וכחולים. לדבריו, המכות לא הסבו לו כל כאב, גופו לא חש בכאב, אבל הוא היה מודע לכך שלא מבינים אותו.

דחוי על ידי סביבה שהפנתה לו עורף, ברונו הצעיר מצא מקלט בחיק הטבע. התברר לו שהוא נמשך יותר אל בעלי החיים, העצים והשיחים, מאשר לחלק מבני האדם. לעתים היה נעלם למשך שעות ביער הקרוב.

"כאן אני חווה את האלוהים. בכל שיח, בכל עץ, בכל בעל חי, ואפילו בכל אבן. אני מסוגל לעמוד כאן ולספוג הכל במשך שעות ארוכות – לזמן אין כל משמעות. נדמה לי שכל ישותי הפנימית מתפשטת עד אינסוף.”

הוא מעולם לא השתתף במשחקי חברה קשוחים עם בני גילו. לכן הם נהגו לגחך והצביעו עליו כ"אחר" ו"שונה" והוא הוכה ונענש.

החלמות של בני אדם ובעלי חיים מתקבלות בברכה

במהלך הזמן החל להיוודע ברבים אפיון מסוים של ברונו גרונינג, שיגרום בעתיד לפרסומו ולמיקוד תשומת הלב בפועלו. בנוכחותו, הן בני אדם והן בעלי חיים חוו החלמות. זאת במיוחד במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשנהג לבקר בבתי החולים הצבאיים בהם התקבל בשמחה. הפצועים הרגישו טוב בנוכחותו ורבים מהם החלימו. גם בני אדם חולים נהגו לשלוח לאמו של ברונו בקשות שתגיע לביקור עם בנה הקטן. בחיק המשפחה ובין המכרים הייתה אוירה חיובית כלפי יכולות הריפוי של הילד.

השאיפה לעצמאות

ברונו גרונינג כתב בביוגרפיה שלו כך: “עוד בהיותי ילד קטן, זכו בני אדם חולים להשתחרר בנוכחותי מסימפטומים של מחלות, וילדים ומבוגרים מתוסכלים ועצבניים הרגישו רוגע פנימי לאחר ששמעו את המילים שהגיתי. כמו כן, אני זוכר שכילד, שמתי לב שבעלי חיים הנחשבים בדרך כלל כביישנים וגם אלו הנחשבים למסוכנים, התנהגו יפה כשהיו לידי, כאילו היו מבויתים. לעומת זאת, מערכת היחסים שלי עם משפחתי הייתה מתוחה ומנוכרת. מבחינתי, חשוב היה לי לזכות בעצמאות מלאה כדי להשתחרר מהסביבה המשפחתית ששררה בה "חוסר הבנה" כלפי.

ברונו גרונינג (1959-1906)

אישיות יוצאת דופן, אבל שנויה במחלוקת.

בשנת 1949 שמו של ברונו גרונינג הלך לפניו. הסיפורים על גרונינג נפוצו בין-לילה בכל בית בגרמניה. העיתונות וכל כלי התקשורת דיווחו במשך חודשים רבים אודות ההתרחשויות סביב "רופא הפלאים", כפי שכינו אותו, והמדינה כולה הייתה שרויה בסקרנות ומתח. הוצג אודותיו סרט, הוקמו ועדות מחקר מדעיות ורשויות השלטון הבכירות ביותר העניקו תשומת לב מלאה לתופעה של ברונו גרונינג. השר לעניינים חברתיים בצפון מחוז ריין-וסטפלייה הגיש נגדו תביעה משפטית על הפרת החוק למרפאים שאינם רופאים, בעוד שהשר הבכיר ביותר מבוואריה הכריז שאין לאפשר ל"תופעה החריגה" של גרונינג לדעוך רק על סמך קומץ של תקנות כתובות. השר לענייני הפנים של בוואריה תיאר את פועלו של גרונינג כ”עבודה הנעשית מתוך אהבה, בחינם”.

התפתחו חילוקי דעות קשים סביב המקרה והוויכוח לא פסח על אף שכבה חברתית. היצרים הרקיעו שחקים. אנשי כמורה, רופאים, עיתונאים, פוליטיקאים ופסיכולוגים כאחד, דיברו על גרונינג. חלקם תיארו את הריפוי הניסי שלו כמתנת חסד הנובעת מכוח אלוהי, ואחרים האמינו שהוא שרלטן. אבל ההחלמות היו עובדות בשטח, שכן הן הוכחו ואוששו בבדיקות רפואיות.

התעניינות כלל עולמית בפועלו של אדם פשוט

ברונו גרונינג, שנולד בגדנסק ב- 1906, פעל בלי לתבוע לעצמו הילה. בהמשך דרכו - לאחר מלחמת העולם ה-2 - העתיק את מקום מגוריו למערב גרמניה, כפליט. לפני המלחמה הוא התפרנס מעבודות מזדמנות, כגון נגרות, פועל בית חרושת ופועל נמל. ואז, לפתע פתאום תשומת הלב של הציבור כולו התמקדה בו. החדשות על הריפוי הניסי של גרונינג התפשטו ברחבי העולם כולו. חולים החלו לזרום אליו מכל מדינה עם בקשות והצעות. עשרות אלפי בני אדם עלו לרגל לאותם מקומות בהם פעל גרונינג. זו הייתה מהפכה ברפואה.

בסבך האיסורים, התביעות המשפטיות ורודפי הבצע

לגרונינג היו גם מתנגדים והם החלו לפעול נגדו. הם עשו כמיטב יכולתם לשבש את הפעילות שלו. הוא קרס תחת נטל של תביעות משפטיות והוצא נגדו איסור לעסוק בריפוי. כל המאמצים להגדיר את פועלו כחלק מהמבנה והשיטה החברתית הנהוגה - עלו בתוהו. מצד אחד, המתנגדים שקמו לו נמנו על שכבת בעלי הסמכות הרשמית בכל שדרות האוכלוסייה. מצד שני, פעלו בשטח אסיסטנטים רודפי בצע. כשגרונינג נפטר בפריס, ב- 1959, המשפט האחרון שהתנהל נגדו היה עדיין בשיאו. עם פטירתו ההליכים הופסקו ופסק הדין הסופי מעולם לא ניתן. וכך נותרו שאלות רבות ללא מענה.