שטפון של מחלות כרוניות שהמקור שלהן פסיכולוגי

התחלנו בצפון הריין-ווסטפליה ב- 30 ביוני, אבל הגענו בהמשך עד אזור המבורג, ובדקנו חולים שגרונינג טיפל בהם ושנראה היה שהחלימו. המשימה נראתה קלה יותר כשהייתה על הנייר אך קשה יותר לביצוע בפועל.

החולים שטופלו על ידי גרונינג חזרו לאזורים שמהם הגיעו. איש לא תיעד שמות מדויקים או כתובות. גרונינג עצמו נהג לפעול ממש כמו מרפא נודד. הוא הסתובב במקומות רבים על מנת לרפא, אך פרט לסיפורים, הערות בעיתונות, האשמות ושמועות, לא מצאנו חומר מדויק לגבי פעילותו - גם לא אצל תומכיו. הרגשנו שיהיה עלינו להתמודד עם קשיים ניכרים ואז נתקלנו בצירוף מקרים – פגשנו אדם בבילפלד שכבר ניסה להשיג סקירה כתובה על הצלחותיו של גרונינג, עוד לפנינו.

איש זה, לנצנראת, היה מנהל מחוזי של קרן לביטוחי בריאות. הוא היה אדם פיקח, מציאותי ובעל ראייה לטווח רחוק. הוא הצליח לחדור לתוך ה"פמלייה/קליקה" שנוצרה סביב גרונינג – באותה תקופה עדיין לא היה ברור לנו האם אלו תומכיו של גרונינג או רודפי בצע למיניהם – ולאחר שנסע להמבורג הגיע לעתים לביתו של הולצמן, היכן שגרונינג פעל. הוא השתכנע מיכולת ההשפעה של גרונינג, מריבוי המקרים שריפא וגם מצניעותו של האיש עצמו. אבל חשש שה"פמלייה" של גרונינג תכוון את יכולותיו המיוחדות של גרונינג לנתיב הלא נכון. בתחילה, לנצנראת לא נתן בנו אמון. גם כעת פרופ' פישר היה זה שפתח לנו דלתות וגרם ללנצנראת לעזור לנו ולדווח על מקרים שהיו ידועים לו, שבדיקה יסודית שלהם עשויה הייתה לעזור לנו לגבש מסקנות לגבי רצינות תופעת גרונינג. אגב, המניעים שגרמו ללנצנראת להגיע ל"פמלייה" של גרונינג היו מאוד מעניינים. לנצנראת חלה במחלת כליות שהייתה מלווה בכאב וכך הגיע לגרונינג. יש לציין כי באותה עת שבה נפגשנו אתו, חלפו כחודשיים מאז שהוא נפטר מהכאב. גורל קרנות ביטוח הבריאות היה גורם נוסף שדחף אותו ליצור קשר עם גרונינג. הוא סיפר שהיה חשש שקרנות ביטוח הבריאות בגרמניה יתמוטטו בגלל בעיות כספיות שנגרמו עקב הצורך להתמודד עם כמות אדירה של מחלות כרוניות שלא נמצא להן מזור. הוא שיער שגרונינג יוכל לעזור להם ובכך אישר בעקיפין את מה שמוכר היטב לפסיכותרפיסטים בימינו. מלחמת העולם השנייה על כל הטראומות שלה, הותירה שטפון של מחלות שרובן ככולן נבעו מבעיות נפשיות ואמוציונליות. הן קיבלו ביטוי במישור האורגני, החל ממחלות בטן שונות ושיגרון וכלה בנוורוזות ומקרי שיתוק חמורים. הפסיכולוגים גיבשו לגבי כל המחלות הללו את המושג – מחלה 'פסיכוסומטית'. לאחר רפורמת המטבע חלה עלייה סטטיסטית נוספת במספר המחלות שקודם לכן לא פרצו בסדר גודל שכזה ושבקושי אפשר היה לייחס אותן לגורמים אורגניים. לנצנראת בעצם קיווה ששיטתו של גרונינג תקל את העומס הכספי שנחת בין לילה על קרנות הביטוח.

לנצנראת בחן בדקדקנות ובזהירות כמות ניכרת של מקרים של חולים שטופלו והחלימו. תחילה הציג בפנינו 20 מקרים כאלו. תוך שבוע ניתחנו ובדקנו אותם, וככל שהתאפשר לנו גם ערכנו ראיונות עם רופאי המשפחה הרלוונטיים בכדי להבהיר לעצמנו עניין בעל משמעות מכרעת - "האם גרונינג מסוגל לרפא!?”

ב- 8 ביולי סקרנו את התוצאות שעלו מ- 20 הבדיקות. בין 20 המקרים שחקרנו היו שבעה די מעניינים, אולי אפילו מסתוריים, אבל לא קיבלנו תמונה ברורה בעד או נגד גרונינג. מתוך כל המקרים בחרנו להתחיל להתמודד עם שבעה אלו. לאחר שלושה ימי בדיקה הרגשנו די מיואשים, לא היו לנו כלים מקצועיים להמשיך בבדיקה.

משרד השיכון

כדוגמה, ניקח את המקרה של קלוגליך בבילפלד. קלוגליך, עובד צווארן לבן רגיל, נורה באזור הכליות שלו במהלך המלחמה. הכלייה הפגועה תפקדה באופן חלקי בלבד. אחרי המלחמה התפתחה דלקת חמורה בכלייה השנייה שלו. הדלקת הלכה והחמירה והרופאים שטיפלו בו שקלו לנתח אותו. ראינו את צילומי הרנטגן וממצאים אחרים. לפני חג הקדם-פסחא, קלוגליך פנה לגרונינג באמצעות מכתב שכתב עבורו לנצנראת. תחילה גרונינג ניסה עליו "ריפוי מרחוק", וביקש מקלוגליך להתרכז במה שמתרחש בגופו במהלך הימים הקרובים. קלוגליך שם לב לפעילות מוגברת בכליות. הוא נתן הרבה שתן שצבעו כהה ואחר כך חש הקלה גדולה והכאב חלף.

הרופא המטפל אישר שחל שיפור במצבו. לאחר מכן גרונינג ביקר אישית את קלוגליך, והשיפור נמשך. קלוגליך קם ממיטת חוליו ויצא לטיולים רגליים. אבל כשביקרנו אצלו והפרופ' פישר בדק אותו, התברר שמצבו שוב הורע. הפרופסור גם קיבל מידע שעקב מחלתו, קלוגליך קיבל חדר נוסף ממשרד השיכון. ואז נפוצה שמועה לגבי "החלמתו" של קלוגליך ומשרד השיכון הודיע לו שבמסגרת הנסיבות הנוכחיות עליהם לקחת ממנו את החדר הנוסף. באותו יום חלה הרעה במצבו. ברור שהוא לא העמיד פנים ושההרעה במצב הייתה אמתית, למרות שאפשר היה לייחס אותה ללא ספק לגורם מנטלי, כלומר פחד מפני אבדן החדר הנוסף ואסוציאציה בין מחלה לבין חזקה על החדר. ברור שתהיה זאת שטות לדבר על ריפוי. הרפואה הקונבנציונלית יכלה במקרה זה לציין לפניה שגרונינג הצליח לגאול את החולה ממצבו הנואש ובכך להגביר זמנית את חוסנו. הרופאים הודו למעשה שקיים קשר הדוק בין טיפול נפשי לכוח של הגוף להתנגד למחלה, אך דחו את רעיון הריפוי. השאלה שנותרה בעינה, ובצדק, הייתה מה גרונינג ישיג אם יוכל להמשיך להשפיע על חולים.

היא ישבה על קופת המזומנים שלה

המקרה השני היה זה של גב' W, גם היא מבילפלד. היא הייתה אלמנה ובעלת חנות אופניים. היא שלטה ביד רמה בחנות ובמשפחתה מכיסא הגלגלים שלה במטבח, שמאחורי החנות שלה. במשך 15 שנה היא סבלה מבעיות בהליכה ומנפיחות ברגליה, שאפשר היה לראות אותן בעין בלתי מזוינת. יש לציין שפעילות הלב והכליות שלה הייתה נורמלית. מצד שני, היו סימני ארתריטיס גאומטי. גרונינג ישב אתה במשך חצי שעה וציפה שהיא תקבל החלמה מהירה. זמן קצר אחר כך היא הצליחה לקום ולהתהלך בחצר. היא הרגישה די טוב. בדיקה שנעשתה על ידי הרופא המטפל הראתה ירידה ניכרת בנפיחות אצל גב' W מאז הביקור של גרונינג. עם זאת, יש לציין שלאחרונה חזרו בעיות העבר להציק לה במידת מה. האם גם במקרה זה השיפור הפסיכולוגי והדחיפה המנטלית הם שגרמו לשיפור זמני? הדבר לא היה ברור די צרכו – בכל זאת אפשר להתרשם שקיים קשר ברור בין מצב אמוציונלי ומחלה, אלא אם כן טיפולו של גרונינג יביא להצלחה ממושכת ומוחלטת. תגלית מעניינת נוספת היא שגב' W ישבה שנים רבות על קופת המזומנים שלה, והקושי בהליכה, שגבל בשיתוק, רק הלך ותפח עקב הדבקות שלה במשימת השמירה על קופת המזומנים. ייתכן שגרונינג הצליח לגרום לה לשכוח זמנית מהחובה הזאת - הישג שכשלעצמו ראוי לציון, שכן טיפול כזה עשוי להתרחש במהלך טיפול פסיכותרפי רגיל הנמשך מספר ימים או שבועות ולא חצי שעה בלבד. אבל גם הישג זה לא נחשב כמצב חריג בפועלו של גרונינג עד כדי כך שיצדיק לערוך ניסויים קליניים בהיקף גדול יותר.

גרונינג נתן לה כדור כסף...

מקרה נוסף התרחש בבילפלד – המקרה של שוורדט. מדובר כאן בשני מקרים; בתו של פקיד זוטר או עובד צווארון לבן, שאמה דיכאה אותה. המקרה השני היה של בעל בית חרושת שקרוביו ניהלו מעקב אחריו בגלל ענייני ירושה. האיש והצעירה פיתחו ביניהם מערכת יחסים קרובה וכתוצאה מכך הוא נקלע לסכסוך אלים עם משפחתו. הצעירה ננזפה ללא הרף על ידי אימה, שרצתה שתנתק כל קשר עם האיש העשיר מאחר ולדבריה, “שום דבר לא ייצא מזה.” שניהם, האיש והצעירה, איבדו את האומץ להמשיך את מערכת היחסים. הם נפרדו. הצעירה חלתה בנוירוזה לבבית חמורה ובלתי רגילה, שאילצה אותה לשכב במשך שעות. האיש עבר תאונה בדיוק אז והיה מרותק למיטה גם אחרי שהפציעה כבר החלימה. הוא נמשך מאוד לאהובתו. על מנת לשכוח מהמשיכה שלו אליה, הוא הכניס עצמו למצב כפייתי של חולה ונצמד למיטתו. גרונינג טיפל במקרה. בביקורו הראשון אצל הצעירה הוא גרם לשיפור ניכר כך שהגב' הקטנה שוורדט יכלה כעת לקום ממיטתה. לאחר מכן הצעירה ביקרה את גרונינג ומסרה לו את שמו של בעל בית החרושת, ושמות נוספים של חולים שהוא יוכל לעזור להם. היא לא סיפרה דבר נוסף על אהובה. אבל גרונינג חשד בנסיבות האמתיות לביקורה. הוא לקח נייר כסף מקופסת הסיגריות שהוציא מכיסו ויצר ממנו כדור שאותו מסר לצעירה בליווי הוראות להחזיק בכדור עד שתוכל למסור אותו אישית לאיש שבשמו היא נקבה. הוא הבטיח שאחרי זה האיש יחלים. הגברת הצעירה שוורדט, נשאה את הכדור בידה במשך 36 שעות.

בינתיים שמע האיש שמועות אודות ההצלחות של גרונינג וההוראות שנתן לגברת הצעירה שוורדט. הסקרנות גרמה לו לקום מהמיטה ולפגוש את הצעירה. כך התחדשה מערכת היחסים בין השניים ושניהם הרגישו לגמרי בריאים. בתגובה לשאלה של פרופ' פישר, האם שניהם התראו באופן קבוע, היא השיבה, “כן, לצערי". הקונפליקט עצמו, שהיה הגורם העיקרי לכל ההתפתחויות לא נפתר – דהיינו - המתח עם האמא מבחינתה, ועם הקרובים מבחינתו. היא אמרה "לצערי". כך שבמוקדם או במאוחר עלול היה המצב הבעייתי לשוב לקדמותו.

גם הרושם העולה ממקרה זה אינו ברור. גם כאן גרונינג 'הרחיק' מחלה שנגרמה עקב מורכבות אמוציונלית, והוא עשה זאת תוך זמן קצר להפליא. הוא זיהה במדויק את הנקודה הבעייתית הודות לכוח האמפתיה המצוין שלו, והשתמש ב'טריק' כשמסר את הכדור הקטן לצעירה – כל פסיכותרפיסט יכול היה להתגאות בזה. אלא שהוא נכשל בריפוי הגורם האמתי למחלה. המקרה הזה של שוורדט היה אירוע ראשון ששכנע את פרופ' פישר לגבי גרונינג. אם עד אז לא היה דבר בלתי שגרתי לגבי גרונינג, הרי כעת אי אפשר היה להכחיש שיש לו כישרון טבעי מפתיע בפסיכותרפיה.

האופנוע העקשן

מה שקיבל את הכינוי "מקרה והמייר" היה מקרה משונה מאוד. והמייר היה קבלן בהרפורד. אדם פעיל וחזק, בעל עצבים בריאים, ובוודאי לא מסוג האנשים שירמו את עצמם. גם הוא הלך לגרונינג כדי לקבל עזרה עבור אשתו ששכבה בקליניקה במינסטר, כשהיא סובלת ממחלה כרונית בעלת אופי בלתי ברור. גרונינג הסביר לו, “אשתך תרצה לחזור הביתה לאחר זמן מה. אבל אסור לך לבוא ולדחוק בה לחזור הביתה מוקדם מהמועד המומלץ". והמייר היה אדם שלא האמין בנסים וגם לא היה מוכן לקבל פקודות. הוא פעל נגד הוראותיו של גרונינג, עלה על האופנוע שלו ונסע למינסטר לבקר את אשתו. ואז התרחש אירוע מוזר שעמו הוא לא הצליח להתמודד: במהלך הדרך הפסיק האופנוע לפעול. הוא לא אמר נואש ולקח את האופנוע לתיקון בבילפלד. הם בדקו את הרכב מלמעלה למטה – האופנוע היה במצב טוב. הוא היה אמור לפעול. המכונאי החליף את הפלגים, ועשה כל דבר אפשרי, אבל לא הצליח להבין מדוע האופנוע אינו פועל. בייאושו, הוא אמר למר והמייר שמוטב לו לנסוע שוב הביתה. והמייר פנה לכיוון הבית. ברגע שפנה לכיוון הרפורד האופנוע פעל כאילו מאומה לא קרה. ואז הפנה אותו האיש לכיוון ההפוך ומיד חדל האופנוע לפעול. הוא פשוט לא פעל כשהפנו אותו לכיוון מינסטר.

כשהוא עדיין נרעש מהמקרה המוזר, והמייר נסע מאוחר יותר ברכבת למינסטר. ואכן , כשהגיע וראה את אשתו היא הודיעה לו ספונטנית שהיא הייתה רוצה לשוב מיד הביתה. היא אמרה שחל שיפור ניכר בהרגשתה ושהרופא המטפל גם כן הודיע לה שסיים את הטיפול.

הזרם החם
הצלחה טרומית בלתי רגילה

ביום החמישי של החקירה שערכנו הייתה לנו הפתעה של ממש. מאותו יום ואילך חווינו הפתעה אחת אחרי השנייה ולבסוף התרחש מקרה שאפשר לתארו בלי הגזמה כסנסציה.

כולנו נסענו להמבורג מכיוון שלנצנראת הכיר שם מקרה של החלמה שלדעתו היה מרשים במיוחד. יתרה מכך החולה היתה תחת פיקוח רפואי צמוד. מדובר בבתו הקטנה של מר מנדט, בעל מוסך לתיקן מכוניות בהמבורג. הילדה שרדה דלקת חמורה של מח השדרה (שיתוק ילדים), אבל נותרה משותקת ברגליה.

גם זה היה מקרה עם היסטוריה מסובכת ואבחון ברור. גרונינג טיפל בילדה בדרכו הרגילה, הוא ישב לידה בשקט וברר בעדינות מהן תחושתיה הפיזיות. מדי פעם הוא גם ליטף אותה בעדינות עם היד. מאוחר יותר הוא עזב ומסר הוראות שלפיהן יש לערוך מעקב בכתב בימים הקרובים לגבי התחושות שבגופה. הוראותיו טופלו בדייקנות. פרופ' פישר קרא בדוח שהילדה מרגישה כאבים ברגליה ומשיכות לכיוון הגב התחתון. הכאבים התגברו ואחר כך היא הרגישה חמימות וזרימה חזקה של דם ברגליה המשותקות. הילדה החלה שוב לעשות תנועות ברגליה, שאותן היא לא יכלה לעשות קודם לכן. פרופ' פישר בדק בדקדקנות את הגפיים שלה וגילה להפתעתו שמחזור הדם בהם משביע רצון. כל התהליך הזכיר לו את עקרון ה"אמון האוטוגני", למרות שעד אותו יום היישום של "האמון האוטוגני" במקרים הקשורים לעמוד השדרה לא עלה יפה. “אמון אוטוגני" פותח בגרמניה על ידי פרופ' י. ה. שולץ, מרצה לשעבר בפסיכותרפיה באוניברסיטה של ג'נה. שיטותיו של שולץ הן בעיקרו של דבר יישום של שיטה עתיקה אך מוכרת היטב לכל אירופאי, דהיינו, יישום של יוגה אינדיאנית במסגרת הרפואה האירופאית המודרנית. כל הרופאים שהודרכו על ידו והשתמשו בשיטה הצליחו לגרום להגברת זרימת מחזור הדם אצל החולים ולכוון את הזרימה לחלקים ספציפיים בגוף באמצעות השפעה אמוציונלית, שאיננה היפנוזה. הם לא נחלו הצלחה בכל מקרה ומקרה. כמו כן, נדרשו שבועות ולעתים אף חודשים של מאמץ, ולכן השיטה נקראה "אימון". כאן, במקרה של מנדט, גרונינג נחל הצלחה ראשונית ומידית – דבר בלתי רגיל לחלוטין. גם פסיכותרפיסט במקצוע הרפואה – אילו היה עליו לטפל במקרה זה - היה זקוק במקרה הטוב לשבועות רבים בכדי להגיע לאותה תוצאה שגרונינג השיג תוך חצי שעה. פישר ניהל שיחה ממושכת נוספת עם פרופ' בוקהארד מהמבורג, ושניהם מאוד התרגשו, כך שפרופ' פישר היה מוכן להודות לראשונה שכעת הוא בדעה שלגרונינג יש כוחות פסיכותרפיסטים בלתי רגילים. הוא הוסיף שככל הנראה לו, גרונינג משדר ויברציה או משהו בדומה לכך, שנחוץ לחקור אותה בבדיקה קלינית מקיפה. הוא הוסיף ואמר שהאפשרות להשפיע על מצב קליני בעמוד השדרה ולהביא לתוצאות כאלו חייב בדיקה ממושכת ומעקב באמצעות טיפול ממושך.

אף רופא לא הצליח לעזור לו

ביום המחרת הייתה לנו שוב הפתעה מרשימה. לנצנראת הביא לנו חולה נוסף של גרונינג – מר קרגנסמייר מבאד אוינהאוזן. קרגנסמייר היה בן 47, ומאז גיל שנתיים סבל מכאבי ראש שהתפתחו במהלך השנים למצב של נויראלגיה חריפה. הוא סבל כאבים בעצבי הפנים, שהם אחת הצורות האיומות ביותר של סבל באזור זה. חומרת כאב כזה עשויה לגרום לבני אדם לרצות להתאבד. רק לעתים רחוקות יכול רופא רגיל לעזור במשהו לחולה. תרופות עשויות לספק הקלה חלקית בלבד של הכאב. במקרים נואשים לגמרי מנסים לנתק את העצב באמצעות זריקות אלכוהול או פשוט על ידי חיתוך. בשני המקרים מדובר בניתוח קשה ותוצאות לא וודאיות. קרגנסמייר עבר ניתוחים שונים. לבסוף הוציאו לו את השקדים והסינוסים בניתוח שבוצע בקליניקה במינסטר, מאחר וחשדו שהתפתחה שם דלקת שגרמה לכאבים בפנים. הניתוח לא הועיל והנויראלגיה נמשכה. היה ברור שהדלקת לא הייתה הגורם המקורי לנויראלגיה. לאחר הסרת השקדים והסינוסים הכאב "התקבע" בעצבי הפנים בדומה לכאב הנוראי שכרותי גפיים מרגישים בעצבי הגדם, ושכתוצאה מכך הם חושבים שהכאב עובר דרך הזרוע כולה או הרגל הקטועה כולה, שכבר אינם שם. גרונינג טיפל בקרגנסמייר. הוא ביקש ממנו לאחוז את ראשו בחזקה בין שתי ידיו.

לאחר מכן קרגנסמייר הרגיש זרם חם בפניו. הכאב נמשך כמה ימים ונעלם בהדרגה, יום אחר יום. חלפו ארבעה שבועות מאז והוא כבר אינו סובל מכאבים.

גם כאן, אין ספק שהיכולת הבלתי רגילה שלו לכוון את מחזור הדם הובילה להצלחה. ייתכן שגורמים נוספים היו מעורבים כאן אבל הם לא עניינו אותנו בשלב זה. עד לאותו מקרה היה ידוע על מקרים בודדים בלבד של נויראלגיה משולשת שטופלו באמצעות פסיכותרפיה. ובאותם מקרים היו דרושים מספר שבועות ואף חודשים לפני שהושגה הצלחה. גרונינג עשה זאת תוך מפגש קצר – הישג חסר תקדים עד אז.